חופשה משפחתית ביוון. המזל שלנו שלח לנו צפי לסופת ברקים ורעמים ממש כשנחתנו. אמיתי. הודעה מבהילה לטלפון עם צפצוף נשלחה לכולנו.

שנה שלישית ברציפות: קייטנות ליהודים מאוקראינה
חולצה צהובה היא מסר פוליטי? ההתקפלות המפוארת של עיריית אשקלון

שירותי המטאורולוגיה המקומיים מבהירים שהולך להיות מסוכן. ברקים ישתוללו. סיכוי לשריפות והתחשמלות. מה עושים? מסתגרים? קונים שימורים? מעולם לא החזקתי בידע שנוגע להתגוננות מפני אירוע כזה. בטילים אנחנו כבר מומחים, אבל פגעי טבע? איך הצרות הגיעו גם לכאן? מתברר שאנחנו ממגנטים אותן. 

בעל הבית של המקום ששכרנו אמר לנו לא לדאוג. הבטיח שיהיה בסדר. אבל לך תסמוך על יוונים שחיים בחופשה תמידית. ישבנו יום שלם בציפייה מתוחה ולא זזנו מטר מהמעון הזמני שלנו. אומנם נראו באופק ענן פה וענן שם, אבל שום דבר מעבר לכך. לא סופה ולא חשמל. איזו דריכות. לא נותנים לבן אדם להירגע. לחץ כל הזמן. 

בכללי כיף בחופשה, אבל עדיין עצוב. יצאנו את הארץ והיה לנו עצוב. כל הנאה בימים האלו מכילה דיכאון וייאוש. אומנם נופשים, אבל לא מפסיקים לחשוב על כל מה שקורה. על המלחמה, על החטופים ועל הניהול הכולל הגרוע של האירועים. 

נוסף לכאבים שהיו לשגרה איומה אצלנו בנשמה, הפכתי לשיחת הסופ״ש הקודם, בעיקר ברשתות. גם זה עצבן אותי, העיק עליי. יש אנשים שחולים על זה, חיים את הפרובוקציות, חשים התרוממות רוח כשהם שותפים לריב וטינוף, על זה כתבתי ארוכות בשבוע שעבר.

והנה, זה תפס אותי. בעיניי עדיף לא להיות חלק ממחול השנאה, אבל זה קרה. מה לעשות? בפעם הבאה רצוי לשמור על טמפרמנט רגוע ולא להפוך לנושא שנחגג בטוויטר. מתי יבוא המנהיג האמיץ שיסגור את טוויטר ויחסוך מהעולם הררי רפש? אנחנו ממתינים לך. לא שיח חופשי ולא בטיח, סתם זכות לבטלנים, בוטים וציניקנים להפוך לכוכבים ולהרעיל את היקום. 

בינתיים הערב יורד ואנחנו ממתינים לסופה. בנסיעה מהשדה למחוז חפצנו תהיתי למה ישראל לא יכולה להיות קצת יותר כמו יוון מבחינה תיירותית. אנחנו חרוצים, ממזרים ושאפתנים הרבה יותר, עם אוצרות תיירות לא פחות טובים.

אני לדוגמה נמצא באזור שמזכיר את עמק הירדן. אם היינו מנהלים הכל נכון, יוונים היו מגיעים לנפוש אצלנו. אבל הכל הפוך. המדינה הזאת יצאה מהבוץ הכלכלי, ואנחנו בוערים. עמוק בתסבוכת. דפקנו הכל. 

חושך, כולם נרדמו בווילה השכורה. רק אני, כמו פארוק, לא עוצם עין. מתהפך מצד לצד. פתאום טראח, הבית החל לרעוד. רעש מחריש אוזניים ואור בוהק. אינסטינקט ראשוני: לקחת את כולם לממ״ד, לאזור מוגן ולהתקשר לקרובים לבדוק שהכל בסדר.

לא נשמעה אזעקה, ואין שום שידור הרגעה של חדשות 12. מתברר שזה לא האירוע. ניגשתי לחלון. סדרה של ברקים ורעמים בווליום כביר. איזה מחזה. אף אחד משותפיי לנופש לא קם. אני כבר דמיינתי שריפות ואת הבית חוטף ברק על הגג, והם בחלום השביעי. 

יורד גשם מטורף. אמצע אוגוסט והכל נשטף. פתאום הגיע לחצר אדם זר. ראיתי אותו דרך החלון. השעה ארבע בבוקר, ומישהו לא מזוהה נכנס למתחם. פחד אימים. צריך לעשות משהו.

צרחתי לו בין טיפות הגשם והרוח ונפנפתי בידיים, בתקווה שייבהל. שקלתי להעיר את כולם, אבל התאפקתי. אם זה סרק, הם ייבהלו לשווא והחופש יחטוף מכה אנושה. 

כמה מחשבות רצו בראש שלי: שהוא פרו-פלסטיני ששמע שאנחנו כאן והגיע לנקום בנו; שהוא שודד סדרתי שניסה לנצל את המצב; ועוד שלל רעיונות מקריפים מילאו את המוח. ההסבר היה פשוט הרבה יותר.

האדון, בעל הנכס, ביקש לשמור על רהיטי הגן הרגישים ולכן עד חלוף הגשם הוא הכניס אותם למחסן. כמעט התעלפתי, והוא בסך הכל הגיע לטובת שני פופים ואגרטל. ככה זה ביוון. רף ההיסטריה נמוך והדברים פשוטים. אין פרנויות, רק אוזו. 

השעה חמש ומשהו לפנות בוקר. הסערה מאחורינו. אשתי לא זזה מילימטר במהלך כל הבלגן. שתנוח. איזה כיף לה. אני מקווה שהיו לה חלומות טובים עמוסים באסקפיזם. מתי גם לי יהיה סוף-סוף קצת שקט?