הרצח הכפול אתמול (שבת) בשתי זירות סמוכות במסגרת מאבקי הכוח בין מתנגדי המשטר באריתריאה לבין תומכיו המשטר, חשף בפעם המי יודע כמה את המשילות הרופסת והמצב הבלתי נסבל שבו נמצאת מדינת ישראל בכלל ודרום תל אביב בפרט.
פעם אחר פעם אנחנו מוצאים את עצמנו מגיבים להתרחשויות אלימות וחריגות שהתוצאות שלהן אקוטיות וממשיכים את "חוכמת הבדיעבד". לא מציגים תוכנית טיפול מוסדרת עם חזון, מטרה, ביצוע ויעדים לרבות ביצוע פעולות אופרטיביות מצד כל גופי הממשלה הרלוונטיים.
לאחר הרצח בדרום ת"א: הדרישה של בן גביר מהממשלה
דקירות וריסוס בגז: קטטה קטלנית בין אריתריאים בתל אביב; נקבע מותם של שניים
ברור שהרצח מאמש מפנה לכאורה את האצבע המאשימה לעבר המשטרה במחוז תל אביב. אז נכון, גם למשטרה יש חלק באירוע הזה ללא ספק, אבל לא רק לה והיא לא הנושא בסיפור העצוב הזה, שאליו נקלעה ממשלת ישראל ונקלענו אנחנו האזרחים.
אנחנו מנסים לגלות רוחב לב ולעיתים רבות זה בא בעוכרינו בדיוק כמו סיפור הפליטים מאריתריאה. בכל מקום נורמלי, פליטים שלא מקבלים מרות, לא עומדים בדרישות החוק במדינה אליה נפלטו, מפרים את הסדר ומנהלים בעצם מדינה בתוך מדינה - הטיפול בהם אגרסיבי ונוקב.
מה לא נכתב על ההזנחה הגובלת בהפקרות באזור דרום תל אביב?! על נשים שעוסקות בזנות וגם גברים, על סמים, על מחוסרי דיור ועל כל דבר כמעט שנמצא וקשור לרובד הנמוך ביותר של החברה.
אם לא היה די באלה, הגיעו אותם פליטים וגם כאלה שאין להם שום מעמד חוקי, התקבצו להם יחד בדירות מפוצלות, יחידות דיור מעופשות, ומבנים אחרים - מאות ואלפי אריתראים. יחד הם עוצמתיים אבל גם מפוצלים, מתוחים ולמעשה מנהלים את עצמם, לא על בסיס מדיניות משטרת ישראל אלא בהתאם למאבקים סביב תומכי ומתנגדי המשטר באריתריאה.
זה הזוי, שאזרחים שהגיעו לכאן לכאורה באמתלה של פליטים, כמי שברחו מאותו משטר, הם מרשים לעצמם לנהל מכאן את מאבקי הכח ביניהם, לקיים טקסים ואירועים פוליטיים הקשורים לאריתריאה ולסכן עוברי אורח ואזרחים בהתפרעויות חסרות תקדים.
שנה בדיוק חלפה מאז אותה התפרעות בספטמבר 2023, שבה בתוך זמן קצר רחוב ריבל בתל אביב עבר פוגרום קיצוני. למעלה מ-40 שוטרים נפגעו והרחובות הסמוכים נראו כמו שדה קרב. גם כאן המשטרה הגיבה בתקיפות, אבל שוב רק הגיבה ובהתאם למדיניות לא פעלה מבעוד מועד לסכל אירועים פוליטיים ולמנוע מפגשים הומי אדם של אותה אוכלוסיה, שמתגלה כבעייתית ואלימה, לפחות בחלקה.
שנה חלפה ודבר כמעט לא נעשה. שוב אנחנו נקלעים לזירה אימתנית ועצימה באלימותה, אשר גובה גם מחיר של שני קורבנות. בשמונת החודשים האחרונים מצאו את מותם תשעה קורבנות לאלימות בחברה האריתראית ברחבי הארץ, ארבעה מתוכם בתל אביב בלבד.
גם הפעם המשטרה לא יכלה אלא להגיב, מה גם שמדובר באירוע שהתפרץ באחת ביציאה מהכנסייה של הקהילה.
אי אפשר להסביר את חומרת התופעה שבה הפליטים הללו, שמעורבים באותם מאבקי כח אלימים, מצטיידים ומתחמשים באמצעי תקיפה שלכאורה נגישים לכל דורש ובהם סכינים, דוקרנים, אלות, פטישים וגרזנים ואלו הופכים לכלי רצח אכזריים.
המשטרה, ואני לא הסניגור שלה, נמצאת לכאורה בין הפטיש לסדן, אבל חושפת היעדר משילות על כל המשתמע מכך. המשטרה נקלעת גם היא לזירה ומכניסה את עצמה לטווח הזה בין שני הצדדים. בימים הקרובים תבצע המשטרה סריקות וחיפושים, תפעל במישור המודיעיני ותנסה לאתר כמה שיותר פליטים שברשותם כלי תקיפה על מנת להביאם למעצר.
אלא, שכאן נכנסים השותפים למחדל, לפני שניגע באחראים - בתי המשפט. כן גם כאן בית המשפט מרשה לעצמו לשחרר את אותם פליטים בטענה, להיעדר ראיות וזאת נוכח העובדה שהימצאות אותם כלי תקיפה, שהם בבחינת כלי עבודה לכאורה, לא מצביעה על כוונתם לבצע מעשי רצח. בית המשפט עוצם את עיניו ולא מקשר בין אירועי רצח שהתחוללו, לבין מאבקי השליטה בין הצדדים ולא אחת מציין כי אין קשר בין הכלים שנתפסו למעורבות העצורים במעשים פליליים. זה יותר מהזוי.
לא ברור למה צריכים בימים אלו במדינת ישראל להחזיק בבית גרזנים, גם אם מדובר בכלי עבודה לכאורה.
בית המשפט אגב לא לבד. קודמים לו משרדי הממשלה - משרד המשפטים, משרד הפנים, משרד החוץ ומשרד האוצר שלא דאגו לשלב זרועות. המשרדים לא יזמו תוכנית מסודרת לטפל בתופעה החולה, לא מצאו דרך לחבק את אלו שנפגעו באריתריאה ומחפשים בית ולגרש, כן פשוטו כמשמעו - לגרש, את מי שמבצע פה עבירות פליליות ומדיר שינה מעיני האוכלוסייה הנורמטיבית. במקום זאת, השאירו המשרדים את המשטרה להתמודד לבד במערכה מול אוכלוסיית הפליטים.
מי שמגיע לכאן כדי לקיים את המשטר באריתריאה חייב להיות מגורש מישראל ורק כך אולי נצליח לסכל את מקרי הרצח הבאים. כמו כן חייבת יד תקיפה, מדיניות אכיפה וכן הרתעה וענישה למי שמפר את החוק והסדר.