אין ספק שחודשי קיץ 2024 הם עיתוי מעניין לבקר באמריקה. הוועידה הדמוקרטית, הציפייה לעימותים ועיצומן של בחירות סוערות עם הרבה תנודות ותהפוכות, שעדיין מוקדם להמר איך יסתיימו. זה גם עיתוי מעניין לשמוע יהודים אמריקאים. הזווית שממנה אנחנו בוחנים את הבחירות מישראל היא מאוד צרה, וכשמגיעים לארצות הברית מגלים פרספקטיבה אחרת.
שוחחתי עם כמה וכמה יהודים ליברלים אוהבי ישראל, שהביעו בנו המון תמיכה במהלך השנה האחרונה. חלקם תורמים ומשתייכים לארגונים פרו־ישראליים, חלקם ביקרו כאן והביעו סולידריות עם יישובי העוטף, וכולם מאוד חוששים ממה שקורה כאן מאז ה־7 באוקטובר. עדיין - טראמפ הוא סדין אדום עבורם.
ממצלמות הלוחמים והמסוק: צפו בחילוץ הדרמטי של פרחאן | תיעוד
חשבתם שישראל שנאתו העיקרית? זהו האויב האמיתי של חמינאי
הם לא פרוגרסיביים בדעותיהם בשום צורה, מתעבים את הטרנד הפרו־פלסטיני, וגם לא מתרשמים במיוחד מהאריס או מהסגן שלה. עם זאת, הם מפחדים מדונלד טראמפ הרבה יותר משהם מפחדים מקמלה האריס. בברירה הגרועה בינה ובין טראמפ - הקול שלהם ילך לקמלה. למרות הנטייה הפרו־ישראלית שלו, הם מאמינים שאם טראמפ ייבחר לנשיאות, היחס שלו לישראל כלל לא יהיה רלוונטי. אם הוא יבצע מהלכים אנטי־דמוקרטיים שישנו את פניה של ארצות הברית, הם אומרים, זה ישפיע לרעה על חייהם של יהודים אמריקאים וגם על מדינת ישראל.
ליהודים שמלכתחילה היו רפובליקנים הדילמה פחות מציקה, אבל מרבית יהודי ארצות הברית הם דמוקרטים. חלקם מרגישים שהמפלגה הדמוקרטית בוגדת ביהודים, לפחות בחלקה. עדיין, רוב היהודים הדמוקרטים בכל זאת יישארו עם המפלגה.
אלה ששוחחתי איתם שמעו את המחויבות של האריס לתמוך בישראל בנאום שהיא נשאה, וזה סיפק אותם. הם גם נשענים מאוד על העובדה שהאריס נשואה לדאג אמהוף, יהודי גאה שמגדיר את עצמו כלוחם נחוש באנטישמיות. אמריקה עסוקה מאוד בעצמה, וגם היהודים האמריקאים, על אף זיקתם לישראל, עסוקים יותר בעצמם מאשר בנו. אפשר להבין אותם. אחרי הכל - הרי גם אנחנו, הישראלים, עסוקים הרבה יותר בעצמנו מאשר ביהודי התפוצות.
מרבית היהודים בארצות הברית מבינים היטב את המצב. הם יודעים שישראל נלחמת בג׳יהאדיסטים פרימיטיביים, והם הזדעזעו מטבח ה־7 באוקטובר לא פחות מאיתנו. אבל הם גם רואים את הדשדוש שנקלענו אליו, ואומרים שישראל צריכה להתחבר למציאות כדי להמשיך קדימה. מבחינתם, אי אפשר להמשיך להילחם לעד ולטעון שתכף ננצח, בעוד שישראל הפסידה באופן ברור במלחמת ההסברה ובמסגור המלחמה, והממשלה פשוט לא רוצה להודות בכך.
הם גם היו רוצים לראות בישראל הנהגה שתדע לאחד סביבה את חלק הארי של העם היהודי בעולם. מאוד מתבקש לעשות זאת נוכח העלייה באנטישמיות והמצוקה של יהודים רבים ברחבי הגלובוס. למרבה הצער, זו עוד זירה שהממשלה הנוכחית לא משכילה להתמודד איתה, וספק אם היא אפילו מנסה.
יצאתי מהשיחות האלו עם תובנה ברורה לגבי מועמדותה של האריס והדרך שבה היא מסוקרת בישראל. אנחנו רגישים מאוד לכל טון אנטי־ישראלי, ולכן לא בהכרח מפרשים נכון את מה שקורה. נכון, האריס רחוקה מלהיות פרו־ישראלית או ציונית שרופה, אבל במקום להחליט שהיא נגדנו ולפתח כלפיה עוינות, הדבר הנכון לעשות הוא דווקא להתקרב אליה (וגם לבעלה).
הקמפיין של האריס מפחד לעורר את זעמם של המפגינים הפרו־פלסטינים בתקופה הרגישה שלפני הבחירות, ולכן לא נאמרים נגדם דברים חד־משמעיים. אבל לחלק גדול מהציבור ממש נמאס מהכאוס הפרו־פלסטיני, שלא לומר פרו־חמאס, והכנופייה הזו הצליחה לאחרונה להסתכסך אפילו עם השחורים בארצות הברית. לכן ישראל צריכה לנצל את ההזדמנות ולשנות את המציאות לטובתה. אנחנו צריכים לנקוט גישה מתוחכמת יותר כדי לבנות חזרה את הגשרים למפלגה הדמוקרטית, במקום לדחוף אותה לזרועותיהם של האחים המוסלמים.