המתח בין שר המשפטים יריב לוין למ"מ נשיא בית המשפט העליון, השופט עוזי פוגלמן, הגיע השבוע לשיא חדש. לוין שלף ברגע האחרון "הצעת פשרה" שלפיה ימונה השופט יוסף אלרון לנשיא בית המשפט העליון למשך שנה, ולאחריו ימונה השופט יצחק עמית.
עוד הציע לוין כי ימונו שלושה שופטי עליון בדרך הבאה: מערכת המשפט תציע שני מועמדים - ואחד מהם ייבחר בוועדה. נבחרי הציבור בוועדה יציעו שני מועמדים משלהם - ואחד מהם ייבחר בוועדה, ועוד אחד ייבחר בהסכמה מהשופטים המחוזיים.
אבל פוגלמן מיהר לדחות את "הצעת הפשרה" והאשים את לוין בכך שביטל את הפגישות הקבועות בין השניים מאז 9 ביוני, ובכך שבחמשת השבועות האחרונות קיים רק פגישה אחת בניסיון למצוא פתרון מוסכם.
לא עברו שעות בודדות והרכב שופטי בג"ץ שדן בעתירה כנגד השר לוין בדרישה כי יכנס את הוועדה לבחירת שופטים, הוציא החלטה שלפיה הם דורשים את כינוס הוועדה לבחירת שופטים. ההחלטה מהווה אזהרה ללוין – אם לא תכנס את הוועדה - נפרסם פסק דין שיכפה עליך את כינוסה.
אם לא תתרחש פשרה של הרגע האחרון, נראה שאנו לפני פיצוץ חוקתי ופוליטי חסר תקדים, שבו שר המשפטים יסרב לקיים את פסיקת בג"ץ. אני מקווה שבימים הקרובים יצליחו הצדדים למצוא פתרון מעשי למצב הקשה שנוצר.
הלקח מארל וורן
השופט פוגלמן, בצדק רב, עומד על שימור הסניוריטי, שמבטיחה את עצמאות שופטי בית המשפט העליון. אין מקום לפשרה בכל הנוגע לדרך מינוי נשיא בית המשפט. יתרה מכך, לשופט יצחק עמית יש רוב מוצק המבטיח את בחירתו – השופטים פוגלמן, דפנה ברק־ארז ונעם סולברג. בנוסף, שני נציגי לשכת עורכי הדין מוחמד נעאמנה ויונית קלמנוביץ', וכן ח"כ קארין אלהרר מיש עתיד.
לעומת זאת, בכל הנוגע לבחירת שלושת שופטי בית המשפט העליון, אני סבור שהשופט פוגלמן ושאר חברי הוועדה צריכים להתגמש, ולמצוא, ביחד עם השר לוין, שלושה מועדים שיבטאו גישות שונות. בנוסף, כאשר חברי הוועדה נלחמים בעד מועמד זה או אחר, תמיד חשוב לזכור את הלקח הידוע מהמינוי של ארל וורן, שהיה נשיא ביהמ"ש העליון של ארה"ב עד שנת 1969.
וורן היה פוליטיקאי ותובע מחוזי במדינת קליפורניה, ואף שימש במהלך שלוש תקופות כמושל קליפורניה מטעם המפלגה הרפובליקנית. בבחירות 1948 הוא אף היה מועמד למשרת סגן הנשיא של תומאס דיואי, הרפובליקני, אך הנשיא הדמוקרטי הארי טרומן ניצח ברוב גדול, וכך נמנע ממנו לכהן כסגן נשיא.
בראשית שנות ה־50, התכוון וורן, כך מספרים, להתמודד על כהונת נשיא ארה"ב בתוך המפלגה הרפובליקנית מול מועמד אחר, דווייט אייזנהאואר - והפרשנים הפוליטיים חשבו שהוא בהחלט עשוי לגבור עליו ולקבל את מינוי המפלגה הרפובליקנית, ואולי אף להיבחר לנשיאות.
מספרים שאייזנהאואר הציע לוורן "דיל", ועל פיו אם הוא יסיר את מועמדותו לכהונת הנשיא, ואם אייזנהאואר ייבחר, הוא ימנה אותו, זה האחרון, לנשיא ביהמ"ש העליון. וורן הסכים.
אייזנהאואר נבחר לנשיא וב־1953 מינה אותו על דעת הקונגרס, לכהונת נשיא ביהמ"ש העליון של ארה"ב. חשבונו של אייזנהאואר, כך אומרים, היה די פשוט: הוא גם יסיר אבן נגף כבדה בדרכו לנשיאות, וגם יקבל נשיא בית משפט עליון שמרן "בראש שלו".
למרבה ההפתעה של המערכת הפוליטית בארה"ב, הפך ארל וורן, בתוך זמן קצר מאוד לאחר מינויו, לשופט הליברלי ביותר בביהמ"ש העליון של ארה"ב.
ב־1954, שנה לאחר מינויו, הכריע וורן על איסור הפרדה בין־גזעית בבתי הספר בארה"ב, בטענה שהיא איננה חוקתית. אחר כך הוא קיבל החלטות בולטות נוספות שחיזקו את זכויות הפרט בארה"ב, כמו למשל, חיוב השוטרים להודיע לעצור על זכויותיו על ידי הקראת אזהרה בקשר לזכויותיו, מה שמכונה "אזהרת מירנדה". מספרים שאייזנהאואר בערוב ימיו אמר כי ה"דיל", שעשה עם וורן, שבאמצעותו הוא מונה לנשיא ביהמ"ש העליון, היה המעשה הטיפשי הגדול ביותר שעשה בימי נשיאותו.
ללא מחויבות לממנה
אבל אין צורך להרחיק למחוזות אחרים. חיים כהן, שכיהן בשנות ה־50 וראשית שנות ה־60 כיועמ"ש, נודע בקשיחותו ובגישתו השמרנית. בשנות ה־60, כשמונה לשופט ביהמ"ש העליון, התגלה חיש קל כי הפך לשופט הליברלי ביותר.
אף השופט נעם סולברג, שמונה על ידי השרה איילת שקד על תקן השופט השמרן המתגורר בהתנחלויות, ומינוי שנחשב להצלחה הגדולה שלה במועד בחירתו, היה זה שהוליך את פסילת החוק הידוע בשמו כ"מס הדירה השלישית". זו הייתה הפעם הראשונה שביהמ"ש העליון פסל חוק בשל הליכי חקיקה לקויים של הכנסת.
בדומה גם השופט אלכס שטיין התגלה בחלק מפסיקותיו כמהפכן. למשל, כאשר קבע שיש לפסול את "חוק טבריה", שהתיר לראש ועדה קרואה להתמודד בבחירות המקומיות במטרה לסייע למקורבו של אריה דרעי, בועז יוסף, לרוץ בבחירות לראשות עיריית טבריה.
שטיין קבע שיש לפסול את החוק נוכח היותו חוק פרסונלי הפוגע ב"עקרון השוויון הגמור". העיקרון הזה, קבע שטיין, מעוגן בהכרזת העצמאות, ולכן יש לו תוקף מחייב.
על כן, על כל הגורמים המעורבים במינוי השופטים לזכור כי מרגע שאדם מונה לכס השיפוט הוא פועל בעצמאות וללא מחויבות לממנה, ופעמים רבות הם מאמצים את האמירה הידועה: "דברים שרואים משם לא רואים מכאן".