"אני לא מאמינה שאנחנו מכניסים את יהלי לגן", אמרתי לחסון. "איך כבר עברו יותר משבעה חודשים מאז שנולד", תהיתי לעצמי. הפחד הזדחל במעלה הגרון, החרדה החלה לובשת את חליפת האיומים המצוחצחת שלה, שהיא מקפידה לתקתק במיוחד לאירועים אלה. איך אוהבת לדפוק כניסה ברגעים הכי לא קשורים. כמה תשומת לב התחושה הזו תופסת במסיבת הריקודים הבלתי נגמרת של ליבי. כאילו למה אני עושה את זה לעצמי. "הוא עדיין קטן", היא לוחשת לי באוזן. ואז מוסיפה את משפט המחץ שבחזה עושה לי לחץ "את עדיין לא חזרת לעבוד כשכירה, אז למה?" ואז אני נושמת עמוק פנימה, מבינה שכל רגע אני יכולה להמשיך עבודה שרציתי, ממש בימים הקרובים. לכן אני עושה את מה שנכון עבורי.

דבר שהרבה פעמים לאורך הדרך והסלעים הגדולים שהיו תקועים בה, שכחתי לעשות, או ידעתי שאני חייבת לעשות ופשוט התעלמתי. דבר שהסביר בימים אחרים את הבחילות וכאבי הראש שהיו תוקפים אותי לעתים. כי כשאני לא מקשיבה לעצמי, הגוף שלי משתגע, כמו תמרור עצור ופרסה ביחד, הוא דורש ממני לחשב מסלול. נשימה מחדש.

ובחזרה לראשון בספטמבר. בין כל הסידורים של עילי אריה, אורי ויהלי, מצאתי את עצמי מתרגשת מההתחלה הזו. עילי עוד שניה בחטיבה, אורי עולה כיתה בגן ויהלי, כאמור מתחיל גן חדש. אני והחסון עומדים גאים ומוחאים כפיים לליבנו.

אז כמה מילים אהובים שלי, שלנו.

אני סומכת על כל אחד מכם שישכיל להיות הוא. אני חושבת שזה הדבר הכי חשוב תמיד. להיות נאמן לעצמך ולהטיב עם הסביבה שאיתך. שתדעו לראות את האחר, במנעד התחושות, מולכם. אם זה בהפסקה בבית ספר, לעזור כשחבר נופל פיזית או רגשית, או בגן כשהוא רוצה את הצעצוע שאתם רוצים, כי הרי המשמעות עמוקה יותר. תנו לו.

בכלל, לקחת צעד אחורה ולתת לאדם שמולכם את מה שהוא צריך באותו רגע, זוהי גדולה שגם אני מנסה לעשות כל הזמן. זוהי רגישות שתמיד, אבל תמיד מנצחת בחיים. שמרו על עצמכם אהוביי, מפני התרחשויות ודעו שאמא ואבא כאן תמיד לחבק בכל קושי.

זכרו שזה בסדר לבכות שכלום לא בסדר, כשדברים לא מסתדרים כמו שאתם רוצים. הרבה פעמים בחיים הדברים הם ליד, לא בדיוק. זכרו שעוד רגע יהיה חיוך מעבר לפינה. כי זה חייב להגיע, אלו הם חוקי הטבע. אחרי המבול מגיעה השמש עם הקשת בענן, גם אם היא לא בצבעים שרציתם. זכרו להושיט יד לעזרה גם לעצמכם ולהגיד או לרטון כשמשהו לא בסדר קורה.

ועוד משהו קטן לעילי אהובי, שגיל ההתבגרות שלו ממש מעבר לפינה - זכור לנשום רגע. אתה מעולה בזה. והמשך לשתף אותנו ברחשי ליבך. זוהי הזכות הגדולה ביותר להורים, לדעת, להיות מעורבים, לתמוך.

סומכת על שלושתיכם אהוביי לעשות חיל. אמא ואבא כאן תמיד. בכל שעה ביממה. הלכתי לקחת טישו לנגב את הדמעות.