אתמול בשש וחצי בערב נאלצתי לנטוש את המכונית ונהרתי דרומה על שדרות נמיר, בתוך נחיל אדם עצום, כמותו לא ראיתי מעולם. העניין לא היה רק הכמות. העניין היה ההרכב. הקהל היה מורכב ברובו מצעירים. אבל ממש צעירים. אין סוף צעירים. ים שוצף וגועש של צעירות וצעירים מכל הסוגים והמינים והצבעים והגבהים והפלגים. לרגע חשבתי שנקלעתי להופעה של נועה קירל. הייתי בלא מעט הפגנות במסגרת המחאה נגד ההפיכה. הפעם זה נראה משהו אחר לגמרי. כן, היו גם מבוגרים, אבל הם לא היו הרוב, כנהוג בהפגנות נגד ההפיכה. צעירות וצעירים הציפו ביום ראשון בערב את דרך נמיר באוקיינוס אנושי שוצף שזרם דרומה. נחיל אדם דומה נע באותו זמן מדרום צפונה. וממזרח מערבה. וממערב מזרחה. פני כולם ל"שער בגין".
כמי שהתמחה בהערכת קהל באירועים המוניים (במדור הספורט של מעריב, לאורך שנים), אין לי ספק ששער בגין בקריה בתל-אביב ראה אתמול יותר, ואולי הרבה יותר מרבע מיליון בני אדם, וזו הערכה זהירה. אבל הסיפור הוא אחוז הצעירים ביניהם: רוב מכריע. אין לי מושג מאיפה הם צצו פתאום. אבל זו עובדה. הם היו שם, מרהיבים וצעירים ומיוזעים ודומעים ובעיקר זועמים. מעיניהם ניבט הכאב, אבל גם זעם. חרון שנאסף כבר חודשים ארוכים. הצעירות והצעירים האלה, הם התקווה.
לחצים כבדים הופעלו על ראשי הערים: הדרמה מאחורי השביתה נחשפת
רגע לפני השביתה: הליכוד הכריע את עתידו של יו"ר ועד רשות שדות התעופה
אם הדברים היו תלויים בי, הלילה הזה אמור להיות לילה של החלפת משמרת. קפלן סיים את דרכו. ברוך הבא, בגין. המחאה נגד ההפיכה המשטרית הייתה מחאה היסטורית שהצליחה הצלחה היסטורית. מוביליה ומשתתפיה, מיליוני ישראלים מדהימים, מנעו מחוטפי הדמוקרטיה הישראלית לבצע בה מה שביצעו חוטפים דומים בדמוקרטיה ההונגרית ובדמוקרטיה הפולנית (הפולנים כבר הפכו את התמונה). ניצלנו על הקשקש, ממש כחוט השערה. המאבק לא תם, אבל הפוטש נגד הדמוקרטיה הישראלית נבלם.
ההמונים שהשתתפו אתמול בהפגנות בכל רחבי הארץ עשו את זה בזמן מלחמה. בעוד ליל גלנט 1 התרחש בימי שגרה, ההמונים נהרו אתמול לבגין ולנקודות רבות נוספות ברחבי מה שנותר מישראל, תוך כדי מלחמה. זה הרבה יותר קשה, מסובך ומאתגר לצאת להפגנה כזו כשצה"ל נלחם. הבעיה היא, שאין ברירה. לכן יצאנו. ועוד איך יצאנו.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
זמן קפלן נגמר. גם הזמנים השתנו. הנסיבות אחרות לגמרי. אנחנו במלחמה. יש הסבורים שזו מלחמת קיום ואני לא בטוח שהם טועים. גם הנהגת קפלן צריכה לקחת צעד אחורה. לא לעמוד בפרונט. את מחאת בגין צריך להוביל מטה משפחות החטופים. נכון לעכשיו, כולנו חברים במטה הזה. נשיאת הכבוד המדהימה, הלא תיאמן שלו, היא עינב צנגאוקר.
ולכן, נדמה לי שזו העת להכריז שקפלן מת, אבל בגין חי וקיים. במת הנואמים הקטנטונת התמקמה אתמול מול "שער בגין" בקריה בתל-אביב והמחאה הזו, אותה מובילים בני משפחות החטופים והחטופות, היא מחאת בגין. לו היה מנחם בגין קם לתחייה אתמול, הוא היה מגיע להפגנה הזו ונואם בה. חתיכת נאום זה היה.
הייתי מתנדב צעיר (מאוד) במטה הבחירות של בגין ב-1977. לא צריך דמיון מפותח כדי לדעת שהוא מתהפך בקברו כבר זמן רב והוא היה מוביל את המחאה הנוכחית לו היה כאן איתנו. ולכן, מאתמול בערב, אנחנו בגיניסטים גאים. בגיניסטים משמאל, בגיניסטים מימין, הרבה מאוד בגיניסטים מהמרכז. בגיניסטים מהעוטף, בגיניסטים מהגליל, בגיניסטים מירושלים. ערים, כפרים, קיבוצים, עיירות, מושבים וכפרים. כולנו בגיניסטים ופטריוטים ישראלים. על מה אנחנו נלחמים? על הערבות ההדדית, על השפיות, על חייהם של אחינו ואחיותינו ועל עתיד המדינה הזו.
במהלך הלילה נשאלתי כמה מאות פעמים שתי שאלות: "מה יהיה?", וגם "מה עושים עכשיו?" קודם כל, צריך לענות ביושר: אני לא יודע מה יהיה ואין לי מושג מה עושים עכשיו. ישראל היא מקום בו אי אפשר לנבא כלום, מדינה שבה המציאות מגמדת כל דמיון, הממשלה גרוטסקית, מצחיקה ומטורללת יותר מ"ארץ נהדרת". אבל בואו בכל זאת ננסה.
מה שעושים עכשיו, זה ממשיכים. קדימה. בכל הכוח. את המחאה, את ההפגנות, את השביתה, את המלחמה על הבית שלנו, על המדינה שלנו, על החלום הציוני. הדילמה היא לא "ציר פילדלפי מול חיי החטופים". זו אגדה ועוד מעט נחזור אליה. הדילמה פשוטה בהרבה: ממה נתניהו יפחד יותר: מבן-גביר או מהמחאה. לא פילדלפי מונע מנתניהו לחתור באמת לעסקה. אלה בן-גביר וסמוטריץ' שמונעים ממנו. נתניהו לא "רוצח". נתניהו מפקיר. הוא מאוד רוצה להחזיר את החטופים. הדבר היחיד שהוא רוצה יותר, זה לשמור על הקואליציה. ולכן הוא מנהל את המו"מ כמי שכפאו שד. הדרך היחידה לגרום לו לפחד יותר מהמחאה, היא להמשיך אותה. בכל דרך אפשרית.
הדרך היחידה שאינה אפשרית וממנה צריך להתרחק כמו ממגפה, היא אלימות. כל סוג של אלימות. בניגוד לימי ההפיכה המשטרית, הנסיבות כעת קשות בהרבה. המשטרה (שדווקא התנהגה יחסית בסדר אתמול) נחטפה. נצטרך להגן על עצמנו ובעיקר להתרחק מכל סוג של אלימות או בדל ממנה.
במהלך השנה שקדמה להתנתקות הכריזו כמה ממתנגדיה על מרי אזרחי. אחד מהם משדר איתי כל יום ברדיו, פרופ' אריה אלדד. מרי אזרחי הוא אחד הכלים שמעמידה דמוקרטיה לטובת מחאה אזרחית. מרי אזרחי סותר לא מעט פעמים את החוק ולכן המשתתפים בו צריכים לקחת בחשבון שייגבה מהם מחיר. ובכן, המחיר שייגבה מאיתנו על המשך הסחרור והצלילה לעבר חורבן בקצב הנוכחי, גבוה בהרבה.
במהלך התקופה שקדמה להתנתקות היו גם קריאות רבות לסרבנות. פרופ' בן ציון נתניהו ועידו נתניהו, אביו ואחיו של ראש הממשלה, למשל. בצלאל סמוטרי'ץ, למשל. הרמטכ"ל הציג בוועדות חוץ ובטחון רשימה ארוכה של סרבנים כתומים בשורות צה"ל. הרשימה של ה"סרבנות האפורה" (אלה שלא סירבו ממש אבל סוכם שלא ישתתפו בהתנתקות ויישארו לשמור על הבסיס) הייתה בת אלפי שמות.
אני לא קורא לסרבנות. אנחנו במלחמה. סרבנות לא נמצאת כרגע בארגז כלי העבודה שלנו. חוץ ממנה, צריך לשקול כל צעד אחר. לשבש את החיים. לצור על משרדי הממשלה. על מקומות העבודה. לשקול מרד מיסים. להבהיר ל-64 הגנבים שמובילים אותנו לגיהנום שאין לנו כוונה להגיע לשם ללא מאבק. וזה יהיה מאבק היסטורי, בלתי נשכח. מאבק בו אסור לנו להפסיד.
מה אנחנו צריכים לדרוש? דברים פשוטים. לא צריך לשפץ לנו את הבריכה או לממן לנו את האיטום בבית לקראת החורף. צריך לשפץ את המדינה ולממן את איטומה לקראת האתגרים החשובים באמת. ובמילים אחרות: נתניהו צריך לעשות סיבוב פרסה ולחתור בכל כוחו ויכולתו לעסקת חטופים. אומרים שסנוואר לא רוצה? אנחנו לא אחראים על סנוואר. נכון, נתניהו דווקא כן אחראי עליו, הרי הוא שחרר אותו מהכלא, אבל סנוואר הוא מנהיג חמאס. העיניים שלנו על המנהיג שלנו. כמו שהחליט להחזיר את שליט (בגלל מחאת הקיץ ב-2011!!!), קרא לדוד מידן ואמר לו "תביא לי עסקה", כשהוא נותן למידן להבין שישלם כל מחיר, כך גם עכשיו. כשנתניהו יעשה כל מה שאפשר לעשות כדי להחזיר את החטופים, נדע. עכשיו אנחנו יודעים שהוא עושה את המינימום ביד אחת, ומסכל וחוסם ומטרפד ביד השניה.
הדבר השני שאנחנו צריכים לדרוש הוא בחירות. יתכבד נתניהו ויגיע עם לפיד, גנץ, סער וליברמן לתאריך בחירות מוסכם בחודשים הקרובים. ברגע שזה יקרה, אני אקרא לכולם להצטרף לממשלת החירום. לסתום את האף ולהיכנס פנימה. לדלל את השפעתם של שני קבלני החורבן בן-גביר וסמוטריץ'. לפני שיהיה מאוחר מדי.
הדרישה השלישית היא ועדת חקירה ממלכתית. היא חיונית, אבל דחופה פחות. כי גם אם נתניהו לא יקים אותה, הממשלה הבאה כן. ע"ע אסון מירון. ולכן, הדרישה היא עסקה, בחירות, ועדת חקירה.
אלה דרישות פשוטות, בסיסיות, הגיוניות ומתבקשות שיבלמו את הצניחה לתהום, יעצרו את הסחרור, יהיו משב של בריזה צוננת בתוך גיהנום קפוא עבור כולנו. הרי אין בעולם מקום בו ממשלה שכיהנה ב-7 באוקטובר הייתה נשארת בתפקידה יותר משבועיים אחריו. אין בעולם מקום בו לא היה נקבע תאריך בחירות למועד הקרוב ביותר. אין בעולם מקום בו הממשלה לא היתה מקימה מיד את הגוף הממלכתי החזק ביותר והאמין ביותר לבדיקת המחדלים שגרמו לאסון הגדול בתולדותיה. אין מקום כזה בכל היקום, למעט המקום שלנו.
ולכן, זה צריך להיות הכיוון. אם היו שואלים אותי, הייתי מבקש להימנע מכינויים כמו "צורר" או "בוגד" או "רוצח". בואו נשאיר את ההגדרות האלה להיסטוריה. האמינו לי, היא לא תיטיב עם נתניהו. המחאה הנוכחית שייכת לכל עם ישראל, לא לפלג פוליטי מסוים. הייתי בבגין, ראיתי שם נציגים של (כמעט) כולם. החרפת הטון והקצנת המסר תרחיק ציבורים חשובים מאוד מהמחאה הזו. אנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את זה.
בואו נחזור רגע לפילדלפי. כן, יש חשיבות לא מעטה לחסימת ציר ההברחות הזה. העניין הוא שישיבה על הציר הזה לא תספק את הסחורה. מאיפה אני יודע? פשוט: כבר ישבנו עליו. עשרות שנים. והם חפרו מתחתיו מנהרות הברחה ואפילו פוצצו והקריסו מוצב של צה"ל בדרך הזו. ולא רק בפילדלפי: גם הגבול בין הרצועה לישראל עבר חוויות דומות. הם חפרו תחתיו. מה שצריך לעשות זה להקים מכשול תת קרקעי עמוק ומתוחכם, זהה למכשול שהקמנו בין עזה לביננו. המכשול הזה עושה את העבודה. הדבר היחיד בתפיסת הביטחון של ישראל שסיפק את הסחורה ב-7 באוקטובר הוא המכשול הזה. עובדה: אין תחתיו מנהרות.
ולכן, הישארות בפילדלפי בחודשים הקרובים נטולת חשיבות ממשית. רק מכשול יפתור את הבעיה הזו והקמתו היא מבצע עצום, יקר ומורכב. המפתח הוא לשכנע את המצרים ולגייס את האמריקאים. כך או אחרת, חמאס מרוסק, מוכה ושבור. הנהגתו חוסלה. גם יחיא, הפליט האחרון, לא יחיה עוד זמן רב. כ-18 אלף ממחבליו נהרגו. רבים מאוד אחרים נפצעו. החטיבות הוכרעו, הגדודים פורקו. מה שיש עכשיו זה גרילה. הסכנה ל-7 באוקטובר נוסף הוסרה. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו ללכת להפוגה של כמה חודשים בעזה.
אם ניקח את כל מומחי הביטחון בישראל, נצרף להם מנוע בינה מלאכותית רב עוצמה ונבקש מהם להכין את רשימת האיומים על ישראל על פי חומרתם, אני בספק אם המילה פילדלפי תופיע בחמישייה הראשונה. או בעשירייה הראשונה. האיום הראשון הוא איראן. האיום השני היא טבעת החנק של איראן. האיום השלישי הוא חיזבאללה.
ביום שישי הבאתי ב"מעריב" את תכנית הפלישה האיראנית. אביגדור ליברמן וגדעון סער מדברים כבר זמן רב על מה שהאיראנים מכינים לנו בהמשך, אירוע שלידו 7 באוקטובר ייראה כמו קבלת שבת בדיור מוגן. ועוד לא דיברנו על האיום הגדול ביותר: השסע הפנימי. אנחנו במרחק נגיעה מהיפרדות לישראל ויהודה. גם ריסוק הלגיטימציה הבינלאומית שלנו הוא איום משמעותי גדול בהרבה מפילדלפי. לא רק ארצות הברית, יש לא מעט מדינות בעולם שעלולות להכריז על אמברגו נגדנו וזה יכול לשתק חלק ניכר מהאמצעים שיש לנו להגן על עצמנו. וכו' וכו'.
ולכן, כשאתם רואים את נתניהו מתבצר עכשיו על פילדלפי, משטים בכם. הוא מתבצר על כס ראש הממשלה. נתניהו הצביע ארבע פעמים בעד היציאה מפילדלפי. אותו נתניהו שמסרב לשחרר אסירים כבדים עם "דם על הידיים" היה זה ששחרר את יחיא סנוואר ועוד למעלה מאלף רוצחים תמורת חייל אחד. יו"ר הלובי הפרלמנטרי לשחרור גלעד שליט הייתה אז אחת, מירי רגב. לא מזמן העליתי סרטון ובו הקלטות מהראיונות שנתנה אז, בהן קראה לראש הממשלה, נתניהו, לשחרר מיד את כל הרוצחים עם הדם על הידיים שחמאס דורש, כדי "להחזיר את החייל הביתה". דבר ראשון, זעקה יו"ר הלובי, להחזיר את החייל הביתה!.
ישראל נמצאת בתוך המשבר החמור ביותר בתולדותיה. היא יכולה לצאת ממנו באחד משני האופנים: בלימת הקריסה והמראה מחדש, או המשך צלילה ביבבת מנועים אל תוך הצוק. לא, אני לא חושב שישראל תושמד או תחדל להתקיים בעשור הקרוב. הסכנה היא שישראל תתחיל להירקב, להתנוון, להפוך למדינת עולם שלישי. התל"ג יצנח, הדמוקרטיה תגסוס, הכוחות היצרניים שמחזיקים את המדינה על הכתפיים (מדובר בכ-300 אלף ישראלים בערך) יעזבו, או ישקלו לעזוב. אחרי עשור כזה, הכל יהיה מוכן למכת החסד שהאיראנים מתכננים כבר שנות דור.
מי שהוביל אותנו למצב הזה, האדריכל והקבלן המבצע, הוא בנימין נתניהו. על זה, אין מחלוקת. אף מכונת רעל לא תצליח להסיר את אות הקלון מעל מצחו המיוזע. גם אם יקנה את כל ערוצי הטלוויזיה וימנה את ינון מגל לעורך הראשי של כל התקשורת (המולאמת) בישראל, זה לא ישנה את העובדה שכל ערך בכל אנציקלופדיה או ויקיפדיה או פדיה כלשהי בעתיד יצביע עליו כעל האשם העיקרי בחורבן הבית השלישי.
לידו, יופיעו שמות נוספים. משתפי הפעולה במפלגתו. חבורת השפנים נטולי עמוד השידרה, המצפון או המנהיגות. הם יודעים מה קורה. הם מבינים את המצב. הם יכולים ללמד את כולנו מאיפה המוטיבציה של המשפחה המטורפת הזו. גם הם חוששים. אבל הם מפחדים יותר ממכונת הרעל של ביבי. מנקמתו האיומה של חבר המרכז האלמוני, או של המתפקדים, או של הבייס.
רבותי המכובדים. ברקת, דיכטר, כץ, כץ, אדלשטיין, קיש, דלאל, ביטן, זוהר, גמליאל ורבים נוספים (לא, ברשימה הזו לא נמצאים יריב לוין, דודי אמסלם, טלי גוטליב ושאר המשיחיים/מטורללים). היותכם עבדים של "הבייס" מערערת את הבסיס עליו ניצבת המדינה. ולכן, האשמה מוטלת גם עליכם. לא תוכלו לחמוק ממנה. מתישהו תיחקרו עליה ע"י מיטב החוקרים: ההיסטוריונים. מתישהו תצטרכו להסביר לנכדים שלכם איך זה קרה, למה לא קמתם ועשיתם מעשה. ההיסטוריה של תקומת ישראל עמוסה באנשים שהקריבו מעצמם למען הקמת ותקומת המדינה. אתם תכנסו להיסטוריה הזו כמי שעשו הפוך: הקריבו את המדינה כדי לשמור על עצמם.
לא, דיכטר, אדלשטיין, כץ וברקת. צר לי לבשר לכם, לא תהיו ראש הממשלה אחרי נתניהו. גם אם תשתקו, לא תהיו. הסיכוי שזה יקרה דומה לסיכוי שהגברת נתניהו תלווה לכם כסף. מה שכן תהיו, זה שותפים לחורבן הבית. אז נכון, אם תעשו את המעשה הנכון, אתם עלולים למצוא מחר בבוקר את רמי בן-יהודה עם המגפון ועוד קומץ צווחנים מגדף אתכם מתחת לחלון. זה לא נורא כל כך, האמינו לי. מה שצפוי למדינה אם תמשיכו להתבצר בשפניה, נורא בהרבה.
ועוד משהו לסיום: יותר ויותר אנשים מדברים על נטישה. הרמת ידיים וירידה לארץ אחרת. לא מזמן קראתי ב"הארץ" מאמר של צעיר כלשהו שמכריז בקול גדול שהוא עוזב את הארץ. "אני עובר לברלין ואין בי שמץ של בושה", הוא סיכם. המאמר מתאר את מה שעובר על ישראל, את היחלשות הדמוקרטיה, השתלטות הלאומנים והקיצונים. התיאור די מדויק. נדמה לי שאני מתאר את זה עוד לפני הכותב (כבן 27).
הבעיה כפולה: המסקנה (עוזב) והעובדה שדחוף לו להכריז עליה. לכתוב מאמר. אז בסדר, יש כאלה שנשברים ומרימים ידיים. אבל בשביל מה אתה רץ לספר לחבר'ה? אולי אתה דווקא כן מתבייש קצת ורוצה שכמה שיותר מאיתנו יבואו איתך? אולי אתה מתעורר בלילה, שטוף זיעה קרה, ושומע צרחות בגרמנית? ונזכר מכל מיני סרטים בשחור-לבן, צלבי קרס ומחנות ריכוז?
אז אתה רשאי לעזוב, לוזר. ועוד לברלין. אין כוח בעולם שיגרום לי, בן לעם היהודי, לחיות בברלין. מכל המקומות שבעולם. כי יש בי מעט כבוד עצמי. נותרה בי בושה. נותר בי זעם, מעורבב עם תבונה היסטורית ועם גאווה. מי שמסוגל לגדל ילדים על האדמה הספוגה בדם עמנו, הוא אדם חסר בושה. מי שמסוגל להרים ידיים בעודנו נלחמים על מדינה שהוקמה בנס אחרי 2000 שנות נרדפות בגולה, הוא לוזר. ולכן, אם אתם מכירים אנשים ששוקלים לעזוב, תפצירו בהם להישאר. המדינה הזו היא עדיין המקום המופלא ביותר בעולם. העם שלנו הוא, עדיין, העם המדהים בעולם. אין לנו ארץ אחרת ולא תהיה לנו הזדמנות נוספת.
טיפת אופטימיות לסיום: אני לא יודע למדוד את היקף הירידה מהארץ, אבל אני יודע שיש התעוררות משמעותית בעליה. מספר היהודים שנרשמים לעליה ברחבי העולם עולה בחדות. בעיקר מארצות המערב ומדרום אפריקה. אז בואו אחים, בואו למולדת. תעזרו לנו להגן עליה. ממי שקם עליה מבחוץ, וגם ממי שמנסה להשתלט עליה מבפנים.