ארוחת צהריים עם הפיהרר | רון מיברג

סרט תיעודי חדש, "ריפנשטאל" שמו, הוקרן בסוף אוגוסט בפסטיבל הסרטים בוונציה. הסרט על לני ריפנשטאל, במאית הבית של אדולף היטלר, מפארת ומרוממת הגזע הארי במיטבו השרירי, החטוב, התחרותי, ההישגי והרצחני, לא הייתה מונצחת שוב ומוצגת בפסטיבל היוקרתי (זה אינו הסרט הראשון עליה) אלמלא קהל גדול של אוהדים דורשי טובתה ומי שתמיד מסוככים עליה מפני האמת העובדתית. 

ריפנשטאל מעולם לא הכחישה שיצרה את הסרטים "ניצחון הרצון" ו"אולימפיה", הנחשבים שניים מסרטי הפרופגנדה הגדולים של כל הזמנים המעידים על הכישרון הוויזואלי של ריפנשטאל, שקיבלה את משימת ההפקה משר התעמולה יוזף גבלס. בחייה הארוכים הכחישה ריפנשטאל את ידידותה עם אדולף היטלר, בזמן שהיסטוריונים ורכילאים גרסו שהשניים ניהלו רומן. תמיד אפשר היה להבין את התעקשותה של ריפנשטאל להימלט כמו מאש מזרועותיו של הפיהרר; במיוחד משום שנטיותיו ותאבונו המיני לא באמת ידועים לנו. הוא נישא לאווה בראון שעות לפני שהתאבדו; הוא התעלל בגֶלי ראובל, אחיינית צעירה שחיה איתו. 

ריפנשטאל מתה בגיל 101 בשנת 2003. בשנים שאחרי המלחמה היא עסקה בצילום ותיעוד שבטים אפריקאיים ובצילומים במעמקי הים. בראיונות שהעניקה הכחישה ריפנשטאל בתוקף את חברותה במפלגה הנאצית, את קרבתה להיטלר וכל ידע על השמדת יהודים והפתרון הסופי. 

את הסרט החדש עשה דוקומנטריסט גרמני בשם אנדרס וייל, שנהנה מגישה לעיזבונה המלא של ריפנשטאל שלא הייתה לקודמיו. וייל מראה שבניגוד לגרסתה, הייתה ריפנשטאל עדה לטבח ביהודי פולין בעת שעבדה ככתבת מלחמה. לא במקרה היא הייתה צמודה להיטלר בעת הפלישה לפולין ב־1939; היא הייתה עדה לטבח בעיירה פולנית בשם קונסקי. בארכיון נמצא מכתב מ־1952 שממנו עולה שריפנשטאל הייתה אחראית, באופן עקיף, לטבח. 

לא ברור אם הסרט ובו עדויות חדשות שריפנשטאל טרחה להחביא בחייה, יפתח מחדש את הדיון בשאלה ההיסטורית: האם הייתה ריפנשטאל במאית אפקטיבית עם עין נדירה שנרתמה לקדם את גרמניה החדשה, או נאצית שהייתה מודעת לפשעי המלחמה, התעלמה מהם ואולי אף תרמה להם? 

"ניצחון הרצון" נחשב בעיני מבקרים רבים לאחד הסרטים החשובים. פאולין קייל מה"ניו יורקר" כתבה שריפנשטאל הייתה אחת מתריסר הגאונים שפעלו בקולנוע; ג'ון גרירסון, היסטוריון קולנוע בריטי, נישק את רגליה של ריפנשטאל בפומבי ועזר לה לממן את אחת מ־50 תביעות הדיבה שהגישה נגד פרסומים שונים על אודותיה. 

כיהודי זקן וממורמר, איני מוכן להעביר את המלחמה והשואה ממדף האירועים ההיסטוריים המכוננים של המאה ה־20 ועדות לקיומו של הרשע, למדף אחורי. הרביזיוניזם העולץ שהפך את ריפנשטאל לדרלינג של קליקה אינטלקטואלית המתעלמת מהעובדות, הופך אישה גסת רוח, רדודה, נבובה, שאפתנית ושקרנית ומי שהניחה להיטלר לשלב את ידו בידה בפרמיירות בברלין, לחלק מהכחשת השואה. כאשר התפרסמה האוטוביוגרפיה שלה, כתב המבקר ג'ון סיימון במוסף הספרים של ה"ניו יורק טיימס", כי "יש ספרים כה מסעירים שאינך יכול להניח אותם מידך. הספר של ריפנשטאל כה מסעיר שאתה חייב להניח אותו מידך כדי להירגע". 

מהמכתב שנמצא עולה כי ריפנשטאל, שצילמה סצינה בשוק בקונסקי, טענה כי "היהודים מפריעים לצילומים (כנראה בשל היותם כהים ולא בלונדיים כחולי עיניים - ר"מ)" ו"יש לפנות אותם". ברוח הימים ההם, רב"ט שהעביר את דרישת ריפנשטאל לקצין שכתב את המכתב, הבין את התלונה כהוראה "להיפטר מהיהודים". במהלך ביצוע ההוראה הבינו כמה מהיהודים את שעומד להתרחש, ניסו לברוח ונורו למוות. "אם העובדות נכונות", אמר וייל, "הרי שדרישתה לתנאי עבודה נוחים של ריפנשטאל הייתה קריטית לגורלם של יהודי קונסקי". 

עבור רבים מאוהדיה הייתה ריפנשטאל אישה העומדת מעל חשד. היא הייתה שחקנית, רקדנית, מטפסת הרים וצעירה תאבת חיים ומי ששכללה את ז'אנר "סרטי ההרים" שהיה כה אהוב בגרמניה. מעדותה של ריפנשטאל: "זומנתי למשרדו של היטלר. זה היה שלושה ימים לפני כנס המפלגה הנאצית בנירנברג. הוא שאל אותי איפה אני נמצאת בהפקת הסרט על האירוע. נדהמתי, כי איש לא אמר לי דבר ולא ידעתי על זה מאומה. משרד התעמולה של גבלס קיבל את בקשתו של היטלר ולי לא נאמר כלום. היטלר אמר שעליי לנסוע לנירנברג ולבדוק אם אצליח לצלם משהו". 

לרשותה של ריפנשטאל עמדו 120 אלף חברי מפלגה, 88 אלף חיילי גדודי הסער בחולצות חומות, 60 אלף נערי היטלר־יוגנד נושאי פגיונות, 21 אלף אנשי אס־אס במדים שחורים, 50 אלף מגויסי שירות העבודה חשופי חזה עם אתים נוצצים על שכמם וכ־300 אלף צופים. האביזרים כללו יחידות שריון; יערות של דגלנים אדומים כדם ועליהם נשרים וצלבי קרס; מצעדי לפידים; זרקורים ששלחו אלומות אור אנכיות; עשרות דונמים של קסדות פלדה שחורות משופעות הצלעות של הוורמאכט, כולן דחוסות וצפופות בעמידת דום ככתמי ענק של פטריות רעילות. הלהקה הענקית הזאת ניזונה מנקניקים, מרק אפונה ובירה, כאילו יצאו לבלות באוקטוברפסט. הכוכב הראשי היה כמובן אדולף היטלר. 

ריפנשטאל ידעה כי הסרט נועד לשקף את המיסטיקה של התנועה הנאצית וכך גם כתבה: "ההכנות לוועידת המפלגה נעשו בעצה אחת עם ההכנות לעבודת המצלמה". 

כדי לתפוס את כל הרגעים האלמותיים, הייתה לה מצלמה שהתרוממה לגובה של 40 מטר, מצלמה שנעה על מסילה של 20 מטר, צוות של 120 איש ובו 16 צלמים, 30 מצלמות, ארבעה צוותי סאונד, 22 כלי רכב ומטוס קל. היא צילמה את ועידת המפלגה מהאוויר, ממגלשיים, מנופים, מחפורות בקרקע, מכוניות כיבוי וכיסאות גלגלים. הסרט שלה תיעד את החיזיון מכל זווית אפשרית. המצלמות נסקו, צללו, ריחפו קדימה ואחורה כפרפר המרחף בכל. כאשר הגיע היטלר לנירנברג במטוסו הפרטי - המטוס פולח את העננים הלבנים בגישה לנחיתה - הייתה מצלמתה של ריפנשטאל ליד המטוס, מביטה בו ממעוף הנשר. ריפנשטאל ערכה אורגיה של תלבושות שבטיות טווטוניות, טעונות הדר מרושע ורקחה מהם מיסה שחורה לפולחן אלוהות. זאת הייתה גרסה מצולמת של אופרה ואגנרית, והיא זכתה במדליית הזהב לסרטים תיעודיים בפסטיבל ונציה והוקרנה בתערוכה בינלאומית בפריז ב־1937. 

ריפנשטאל הכחישה שהייתה תועמלנית: "היטלר היה אומן מופעים גדול", אמרה, "ואם הסרטים התיעודיים שלי הצליחו לתפוס את אווירת מופעי הראווה שלו, אי אפשר להאשים אותי בזה". 

רק מעט מאהבת האישה הגרמנייה ל"קינדר־קיכה־קירשה" (ילדים־מטבח־כנסייה) היה בריפנשטאל. כמוה ככוהנת הגדולה של דמטר, האישה היחידה שהורשתה להיות נוכחת במשחקים האולימפיים הקדומים, נהנתה ריפנשטאל ממעמד מועדף ביותר במשחקים האולימפיים ב־1936 לצורך צילומי "אולימפיה". מבקר סרטים גרמני כינה אותה "די אליגה ציגה", העז החלקלקה, בשל הזריזות והגמישות שבהן פיזזה בין הסלעים ועל מדרונות ופסגות ההרים. 

בעיזבון שעמד לרשות וייל לחטט בו, מצאו התחקירנים שלו התכתבות ענפה של ריפנשטאל עם בכירי הרייך השלישי שבהם התלוננו - כל אחד בתורו ובכפוף לאומץ לבו - על כמה לא נוחים ומעיקים היו חייהם בגרמניה הנאצית. חלק מהתכתובת שנמצאה היה אחרי משפטי נירנברג, שבהם הוצאו להורג האחראים לפתרון הסופי, כך שבני שיחה של ריפנשטאל הצטמצמו משמעותית. 

היה עניין מסוים בשיחות הטלפון שלה עם אלברט שפר, הארכיטקט והאחראי לנשק ולתחמושת, גם הוא מחביביו של היטלר. משיחות ריפנשטאל־שפר ניתן היה ללמוד שגם בימים שבהם דעך הרייך אל תבוסתו, הצליחו השניים לקיים אורח חיים כמעט נורמלי ושלֵו. שפר סיפר על שיפוצים שערך בביתו. אחרי המלחמה ריכלו השניים על הכסף ששילמו להם מי שהזמינו אותם להרצות ולהתראיין. "כל פעם שאני מתראיינת בטלוויזיה", התלוננה ריפנשטאל, "הם טוענים שגם אני נושאת באשמה למעשי הזוועה ומחנות הריכוז". בצילומים שנמצאו בארכיון, נראים ריפנשטאל ושפר מטיילים בשבילי האלפים במגפי שלג ובמיטב הבגדים של אופנת החורף. 

וייל מספר שהסרט חושף את חוסר העניין של ריפנשטאל באנשים סביבה שמצבם הפיזי והכלכלי הקשה לא תאם את האידיאל הנאצי של חוסן ויופי שהראתה בקפדנות כה גדולה ב"ניצחון הרצון". וייל טוען שאת דעתם החיובית של מבקרים ואוהדיה על הקריירה שלה כקולנוענית מוכשרת, צריך לשוב ולבחון על רקע נכונותה לעבוד בשירות הפרופגנדה של היטלר. לווייל אין ספק מהפרטים שהתגלו ב־700 הקופסאות של הארכיון שלה, שריפנשטאל עבדה קשה כדי לערוך את מה שהציגה לעולם. הם מצאו עדות להיותה נאצית פעילה שהאמינה בעליונות הגרמנית עד ימיה האחרונים.   

ריפנשטאל האמינה בהיטלר, חשבה שהוא טוב לגרמניה וטענה כי לא הייתה חלק ממכונת ההשמדה. סיפור אחד שסיפרה שירת את טענתה לאנושיותה נוכח המעט שאליו נחשפה. גם האליבי שלה עסק בקונסקי. 

קצין גרמני הורה לחייליו להוציא להורג קבוצת יהודים בתגובה לפעולת פרטיזנים שהרגו חמישה חיילים, סיפרה. 28 יהודים חפרו את קבריהם והוצאו להורג באכזריות מול עיניה וצוות הצילום שלה. ריפנשטאל סיפרה שניסתה להתערב ולעצור את הטבח, ואחד הביוגרפים שלה כתב כי הקצין הגרמני הורה "לסלק את הכלבה, וצלם חובב הנציח את הבעת פניה הנסערת". עד אחר סיפר כי ריפנשטאל פרצה בבכי מר כאשר ניתנה הפקודה לירות ביהודים וכי הייתה כה נסערת עד שביקשה רשות לנטוש את משימתה ולחזור לברלין. 

ריפנשטאל לא חזרה לברלין אלא עלתה על טיסה לדנציג, שם אכלה ארוחת צהריים עם היטלר, שהביע לדבריה "הלם וכעס" למשמע הסיפור שלה. זאת הסצינה שעלינו לבלוע: הבמאית מוכת היגון על שהתרחש לנגד עיניה, לא מוותרת על פגישתה עם היטלר, שאינו יודע את נפשו מכעס על הרג יהודים חפים מפשע.  

כשאימי המלחמה היו טריים אצל המנצחים, היה להם אפס סובלנות לפראו ריפנשטאל. בנות הברית והגרמנים הצרו את צעדיה ואת חופש התנועה שלה. בתיה בברלין ומינכן, הווילה שלה על שפת אגם קיצבוהל, סרטיה ואפילו המצלמה שלה, הוחרמו. העיתונות הגרמנית החדשה כתבה שרקדה עירומה בפני היטלר. היא הואשמה בכך ש"שאלה" צוענים ממחנות מוות כדי להשתמש בהם כניצבים בסרט ההרים "טיפלנד", שבכורתו נערכה ב־1954 אחרי 20 שנות עריכה. ריפנשטאל הכחישה. 

היא נשאה עמה מסמך שניתן לה על ידי הצבא האמריקאי שהעיד על חפותה; "שוחררה נקייה מכל חשד", נכתב בו. הוכרז כי ריפנשטאל היא שחקנית מדרגה ג', שאינה ראויה שיבזבזו עליה זמן וכסף. שלוש שנים התגלגלה במחנות מעצר, בתי סוהר ובתי חולים לחולי נפש. אחרי שהרשויות המשפטיות של בנות הברית טיהרו אותה, היה עליה לעבור הליכי דה־נאציפיקציה בבתי דין גרמניים. בשנת 1948 ושוב בשנת 1952, פורסמו בעניינה פסקי דין שקבעו שהיא לא הייתה שותפה למעשי המשטר הנאצי בצורה שיכולה להיות עילה להעניש אותה. לבסוף סבלה מהתמוטטות עצבים. "איבדתי את חיי יותר מפעם אחת", אמרה, "זה היה כמו רצח. בדיוק מה שקורה לדג כאשר מוציאים אותו מהמים". 

כדי להתגונן מההאשמות שהוטחו בה בידי מי שקצו בה ובהתנהגותה הריקנית והלא מודעת לכאורה לפשעים שביצעו הנאצים נגד האנושות, הביעה ריפנשטאל צער על גורל ידידיה והקולגות היהודים שלה. מצד אחד טענה שלא הייתה מודעת למתרחש; מצד שני טענה שהביעה מחאה חריפה באוזני היטלר. מראה ריפנשטאל נוזפת בפיהרר בחריפות על מעשה ההשמדה אינו צף בקלות בתודעה הסהרורית ביותר. 

הרכילות שלפיה הייתה פילגשו של היטלר רדפה אותה. היא נאבקה בהצלחה בשמועות נגדה והגישה 50 תביעות משפטיות על הוצאת שם רע. ההכחשה הנוקבת ביותר שלה הייתה בתשובה לשאלתו של הסופר, המבקר והתסריטאי האמריקאי באד שולברג, שכבר בשנת 1938 עזר לארגן חרם הוליוודי על "אולימפיה" ובשנת 1964 קטל אותה במאמר שפרסם ב"סאטרדיי איבנינג פוסט", תחת הכותרת "נערת שער נאצית". 

"באמת היית פילגשו של היטלר?", שאל אותה שולברג. "מובן שלא", השיבה ריפנשטאל. "לא הייתי הטיפוס שלו. אני חזקה מדי, דעתנית מדי, והיטלר אהב נשים רכות, פָּרתיות, כמו אווה בראון. אנשים קינאו בי מכיוון שתמיד יכולתי להיכנס להיטלר ולהיות איתו ביחידות. פעם או פעמיים נראינו יחד בפומבי - בבכורות של סרטים שלי למשל - אבל זה היה בהקשר מקצועי טהור. לא היה בזה שום דבר אישי. הוא פשוט העריך אותי כאומנית".

כאשר הזדקנה, החל זיכרונה לבגוד בה. גאוותנותה גברה והיא סתרה את עצמה. בסדרת כתבות שהתפרסמה במגזין הגרמני "בונטה" ב־1987, מסרה גרסה חדשה על טיב יחסיה עם היטלר ועל נסיבות פגישתה הראשונה איתו: היטלר היה בסיור בחירות בצפון גרמניה. הפגישה נערכה בכפר דייגים קטן. "אחרי הארוחה יצאנו כולנו החוצה. הרוב טיילו לכיוון הים. היטלר חיכה רגע ואז ביקש אותי ללוות אותו. הוא היה נינוח לגמרי ודיבר על חייו הפרטיים ועל דברים שעניינו אותו. בעיקר ארכיטקטורה ומוזיקה. הוא דיבר על ואגנר, על המלך לודוויג ועל גיבורים אחרים שלו. הלכנו זה ליד זו, אחרי הליכה ארוכה הוא עצר, התבונן בי ארוכות, שם באטיות את ידיו סביבי ומשך אותי אליו. נדהמתי כי לא רציתי במפנה כזה. הוא הסתכל בי בהתרגשות". 

ריפנשטאל הערימה על מבקריה ומשמיציה בעיקר משום שחיה יותר מהם. כשהייתה בת 70, נרשמה לקורס צלילה והצהירה שהיא בת 50. במשך 30 השנים הבאות בילתה חלק מזמנה מתחת למים וצילמה שני סרטים על החיים במצולות. חלק אחר מזמנה העבירה בחברת שבט הנובה בדרום סודן, היכרות שהניבה שני ספרי צילום שמהם התקיימה. ריפנשטאל ראתה בבני הנובה "אנשים יפים", מין תורת גזע במהופך, שבה, לעת זקנה וקצת סניליות, החליף השחור את הלבן בתודעתה. 

את האהדה וההערצה אליה באמריקה הובילו הסלבס של זמנם. ל. רון הבארד, מקים הסיינטולוגיה, שיתף איתה פעולה בניסיון לרימייק באנגלית של "המלאך הכחול". מיק ג'אגר הזמין אותה - כמו הייתה אנני לייבוביץ' - לצלם אותו ואת רעייתו ביאנקה. אנדי וורהול הוסיף אותה לגלריית הדיוות שלו. מדונה וג'ודי פוסטר רבו על הזכות לככב בסרט על חייה, אבל ריפנשטאל שללה את שתיהן כלא ראויות. ג'ורג' לוקאס - למי שתוהה מה מזכירות לו קסדות המשמר האימפריאלי - הילל את תפיסתה המודרנית ואת החוב שחב "מלחמת כוכבים" ל"ניצחון הרצון". לקראת מותה הצטרפה לארגון גרינפיס וחגגה את יום הולדתה בזרועותיו של הורסט קטנר בן ה־60. היא מתה בשנתה במיטתה ב־2003 בגיל 101. 

הטקסט המקיף, המדויק והעמוק ביותר עליה נכתב על ידי סוזן זונטאג ב"ניו יורק ריוויו אוף בוקס" ב־1975. במסה ארוכה ומנומקת קבעה זונטאג שהמשותף לסרטיה של ריפנשטאל הוא "תחביר ויזואלי פשיסטי. הדרמטורגיה הפטישיסטית", כתבה זונטאג, "מתרכזת בדיאלוג אורגיאסטי בין כוחות אימתניים והבובות הנשלטות על ידיהם. הכוריאוגרפיה נעה בין תנועה בלתי סופית להעמדה גברית, קרושה וסטטית". 

"במה אני אשמה?", מתפרצת ריפנשטאל הזקנה בסרט "חייה הנהדרים והנוראים של לני ריפנשטאל". "יש לי חרטות. אני יכולה להתחרט שעשיתי את הסרט על המפלגה. אבל איני יכולה להתחרט שחייתי בתקופה ההיא. מעולם לא חצתה את דל שפתיי מילה אנטישמית. מעולם לא הייתי אנטישמית. לא הייתי חברת מפלגה. היכן בדיוק מונחת האשמה שלי? מעולם לא בגדתי באדם. במה אשמתי?".