בספר שופטים מובא סיפורו של יפתח הגלעדי, גיבור חיל ובן אישה זונה. בגלל הבושה הזו גירשו אותו אחיו, והוא ברח ואסף סביבו צבא קטן של "אנשים ריקים". וכשיצאו בני עמון להילחם בישראל, קראו זקני גלעד ליפתח להנהיג אותם במלחמה. צבא ישראל בפיקודו – ניצח. אולם שונאיו של יפתח מבני שבט אפרים סירבו לקבלו כמנהיג, וטענו נגדו כי הוא לא הזעיק אותם להשתתף במלחמה. הם אף איימו לשרוף את ביתו. גם אותם ניצח יפתח. 42 אלף מבני אפרים נטבחו במלחמת האחים.
שש שנים הנהיג יפתח את ישראל עד מותו. חכמי ישראל שפטו אותו לחומרה על שהקריב את בתו כדי לקיים מה שנדר לפני המלחמה, ועל הטבח באחיו בני אפרים, אך הם גם ידעו להכיר בגדולתו ובתרומתו להצלת עם ישראל וקבעו: "יפתח בדורו כשמואל בדורו". כלומר, ערכו וחשיבותו שקולים כנגד תרומתו של שמואל הנביא, מנהיג ישראל ומי שמשח למלוכה את שאול ודוד.
במסיבת העיתונאים השבוע, הסביר בנימין נתניהו מדוע החזקת ציר פילדלפי היא קריטית לביטחון ישראל, ולכן לא נוותר על השליטה בו. זהו צינור החמצן של חמאס ברצועה, הסביר, וציר הרשע איראן-חיזבאללה-חמאס זקוק לו כדי להמשיך בתוכניתו להשמיד את ישראל. מבקריו של נתניהו – שלא לומר שונאיו - טרחו להוכיח באותות ובמופתים, במובאות ובציטוטים, שנתניהו לא באמת מתעניין בציר פילדלפי אלא בהישרדותו הפוליטית. כי אם ייסוג מהרצועה במסגרת איזושהי "עסקת חטופים" - יפילו איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ' את ממשלתו.
הם גם הזכירו לו כי בהצבעות בכנסת תמך בתוכנית ההתנתקות, ואיך בכל סבבי המלחמה בשנות שלטונו הרבות לא ניסה אפילו פעם אחת לכבוש את השטח החיוני הזה, גם כשידע היטב מה זורם לחמאס על פני השטח ובמעמקי "צינור החמצן" הזה. הם שבו והזכירו לו איך הזרים כסף קטארי לחמאס – ואיך דחה ביותר משבעה חודשים את כיבוש הציר.
השמאל הקיצוני כבר לא בשוליים, אלא הפך למאפיין של מחנה שלם | אריה אלדד
במשטרה טוענים להסלמה באלימות מפגינים: "לא נהסס לירות רימוני הלם"
לנתניהו היו תשובות ותירוצים שונים כנגד טענות אלו. לדבריו, תמך בהתנתקות "כדי להציל את הכלכלה". הוא גם טען כי לא הורה לצה"ל לכבוש את הציר בעמוד ענן, צוק איתן או שומר החומות, כיוון שלא הייתה לגיטימציה פנימית וחיצונית לכיבוש הרצועה, זו נוצרה רק בטבח ה-7 באוקטובר. נכון טוען נתניהו כי הזדמנות היסטורית כזו (לתיקון פשע ההתנתקות) לא תשוב במהרה, אולם הוא לא הסביר מדוע רק לאחר שבעה חודשים של תמרון קרקעי הורה לצה"ל לכבוש את רפיח ואת הציר.
רוב הטענות הללו – נכונות. נתניהו תמך בהתנתקות. גם התפטרותו מממשלת שרון ימים ספורים לפני ביצוע התוכנית לא הלבינה את חלקו בפשע. אלו התובעים עתה שחרור חטופים בכל מחיר לא הרבו להזכיר, מטעמים מובנים, את מחיר כניעתו של נתניהו לחמאס בעסקת שליט ושחרור אלף רוצחים ובהם יחיא סינוואר, אך גם זו מצטרפת למניין חטאיו. גם העובדה שקיום הקואליציה שלו תלוי בציונות הדתית ובעוצמה יהודית – ברורה, ואלו התחייבו לצאת מהממשלה אם יחתום על עסקה שתכלול את הוצאת צה"ל מהרצועה.
במאמר מוסגר אומר כי מפלגות אלו וראשיהן, סמוטריץ' ובן גביר, שלא הצטיינו, בלשון המעטה, בניהול תחומי האחריות המיניסטריאליים שלהם, מצדיקים את עצם הבחירה בהם בהתעקשותם על הסוגיה האסטרטגית הזו. אפשר כי רק בזכותם שומר נתניהו על הקו הביטחוני-מדיני שלו, ורק בזכותם זו אכן "ממשלת ימין". אבל כל הסבריו ותירוציו של נתניהו הם רק בגדר "טיעונים לעונש". לא אכפת לי למה הוא תמך בהתנתקות ושחרר אלף רוצחים. מעשיו קובעים.
אבל גם אם כל הטענות נגד נתניהו נכונות – אין הן עוסקות בסוגיה המרכזית: ההכרח האסטרטגי להחזיק בציר פילדלפי. ולכן, גם ממש לא אכפת לי מדוע מתעקש נתניהו הנוכחי להחזיק בעמדה זו - אם מתוך הבנה אסטרטגית שהגיע אליה רק לאחרונה, ואם מתוך אילוץ פוליטי. ולא אכפת לי אם נתניהו התנגד בעבר לכיבוש הציר מתוך כניעה לאולטימטום אמריקאי, או בגלל הססנות וחשש מהמחיר שראשי צה"ל הציגו בפניו. חשובה רק ההחלטה שהתקבלה בסופו של דבר - לתפוס את הציר, וההחלטה הנוכחית להחזיק בו.
ממש כך לא היה אכפת לחז"ל מדוע הסכים יפתח הגלעדי להנהיג את ישראל - מתוך רגש אחריות לאומי, או כדי להוכיח לשונאיו כמה הם תלויים בו. התנ"ך לא צנזר דבר בתיאור חטאיו של יפתח ומוצאו המפוקפק, אך חז"ל הבינו לעומק את תרומתו ההיסטורית, וקבעו כי "יפתח בדורו כשמואל בדורו". יפתח הושיע את ישראל מכיבוש, או השמדה - ודי היה להם בכך.
המחאות הסוערות השבוע התלקחו לאחר שחמאס רצח שישה חטופים, אך בהפגנות אצלנו הונפו שלטי "נתניהו רוצח". גם רבים מהפוליטיקאים לא היססו להטיל דווקא עליו את האחריות לרצח, האשימו אותו כי הפקיר את החטופים ו"זנח את הערכים שגדלנו עליהם".
האומנם אלו "הערכים שגדלנו עליהם"?
ב-14 במאי 1974 השתלטה חוליית מחבלים על בית הספר במעלות ולקחה כבני ערובה יותר מ-80 ילדים ומורים. הם דרשו לשחרר מהכלא 20 מחבריהם. שר הביטחון משה דיין וראש הממשלה גולדה מאיר לא התכוונו להיכנע לדרישות המחבלים, והורו לסיירת מטכ"ל לחלץ אותם בכוח. לפני שהוכרעו, הצליחו המחבלים לרצוח 22 ילדים. מימין או משמאל - איש לא העלה על דעתו לקרוא לגולדה ולדיין "רוצחים". הערך היה: לא נכנעים לטרור.
ב־9 באוקטובר 1994 חטפה חוליית חמאס את נחשון וקסמן ז"ל. הם דרשו מראש הממשלה יצחק רבין לשחרר את אחמד יאסין ועוד 200 מחבלים. מבצע החילוץ כשל. וקסמן נרצח. איש לא האשים את רבין ברצח. דווקא אלו היו "הערכים שגדלנו עליהם", ערכים שנרמסו בידי שמעון פרס (עסקת ג'יבריל) ואריאל שרון (עסקת טננבאום), והגדיל מכולם לפשוע – נתניהו בעסקת שליט. דווקא הם הפרו את "הערכים שגדלנו עליהם", ועם ישראל שילם מחיר דמים איום.
אל"ם (במיל') איציק רונן, איש תנועת "הביטחוניסטים", כתב השבוע: "עשו לנו פיגוע מיקוח בקנה מידה היסטורי. כמו בכל פיגוע מיקוח, אתה תופס עמדות ומכין השתלטות. ברקע, מנסה לפתור את המצב במשא ומתן. אבל מרגע שיש סכנה מיידית (למשל, כשמתחילים לרצוח חטופים - א"א), אתה מכריז 'פרוץ' - ומתחיל בהשתלטות מלאה על כל המשתמע מכך". אז על אילו ערכים "גדלנו"? על מעלות, אנטבה, וקסמן – או על הסכמי הכניעה למחבלים שהובילו אותנו למבול דמים עם שחרורם של יאסין, סמיר קונטאר וסינוואר?
השבוע השבית יו"ר ההסתדרות את המשק, והמונים יצאו לרחובות בהפגנות גדולות. אבל כשנתניהו אמר שזה מסייע לחמאס - התנפלו עליו בשצף קצף כל מתנגדיו. איך אפשר להאשים פטריוטים כמותם בסיוע לחמאס? אבל כשראש ממשלה אחר אמר פעם "הפגנות של 20 אלף איש רק מחזקות את חמאס", לא צרחו נגדו, כי זה היה אהוד אולמרט, שהתעקש (לשבחו ייאמר) לא לחתום על עסקת שליט. כל אדם ישר שלא התעוור משנאת נתניהו מבין שהפגנות ושביתות נגד הממשלה בתביעה לעסקה הכוללת נסיגה מעזה – מחזקות את חמאס, ממש כשם שהקריאות לסרבנות (סליחה. "הפסקת התנדבות"...) סייעו לסנוואר להחליט שאפשר לתקוף את ישראל החלשה ולנצח.
לא אכפת לי למה נתניהו מתעקש על ציר פילדלפי עכשיו. כל עוד זו עמדתו, ובתנאי שלא יתקפל ממנה ולא ייסוג – יבורך.
