אמא שלי אף פעם לא דיברה על המשקל שלי, גם בשיאי, כששקלתי 130 ק"ג, אמרה “את יפה כמו שאת", ואם דאגה קצת לבריאות שלי, הוסיפה “אם תרזי חמישה קילו, לא יותר, תראי איזו פצצה תהיי". אגב, גם כששקלתי 80 ק"ג אמרה “עוד חמישה קילו וזהו, סיימת, אני לא מרשה לך לרדת יותר, חמישה ותראי איזו פצצה תהיי". צחקתי מזה, כי זה לא שינה לה אף פעם. לא פעם רדתה בי, על דברים שונים בתכלית, ויש פציעות שעדיין מדממות וידממו לנצח, כי מה לעשות, ככה זה. אבל על המשקל, מעולם לא דיברה.

מתחילות מחדש | הטור של מרסל מוסרי

בארוחות השישי, כשהעמיס לי אבי את הצלחת בכל דבר שהונח על השולחן, רק אז העזה לפצות פה ואמרה לו “הבת שלי היא לא הזבל שלך, תעזוב לה את הצלחת". לימים הבנתי שכך הביע אהבה. עד היום, אגב, אם יקרה ונשב בארוחה משפחתית, רק הצלחת שלי תציק לו, אם לא יראה אותה מלאה, הוא מסוגל לבכות. האובססיה שלו לצלחת האוכל שלי והגנטיקה הקלוקלת שגם כך יש לי, הרסו לי חלק ניכר מהחיים.

מאז שהתגרשתי, אני רק אוכלת. בהתחלה, כשלא הצלחתי להירדם, פיציתי את עצמי בוולט. אני תמיד מבשלת, תמיד יש סיר על הגז, וגפן חוזרת לניחוחות של בית. אבל לא אכלתי מזה, תמיד הזמנתי לעצמי. אולי לא האוכל היה האישיו פה, אלא ההמתנה, לחכות לשליח שיבוא, או לכל אדם שידפוק על דלתי, ואחר כך סרט או סדרה ורביצה מול המסך כשסושי, לאפה או פסטה בידיי. היום, המראה הזה קשה לי מאוד, לא אשוב אליו.

עם הזמן התחלתי לאכול “חבלים". יודעים מה זה? כל ה"חבל לזרוק" שהילד משאיר, ובינינו ורק בינינו, מאכלי הילדים טובים וטעימים פי כמה: ההמבורגרים, השניצלים המטוגנים בשמן עמוק, הפתיתים האדומים והצהובים, הצ'יפס, אפילו הירקות החתוכים שלהם טעימים יותר, ואין לי מושג למה. כל מה שגפן לא סיימה - אכלתי. כשרציתי לשכנע אותה לטעום דבר מה - הראיתי לה איך אני אוכלת, וכשנרדמה סוף־סוף ונשאר קצת בסיר, גם אותו אכלתי.

ואחר כך 7 באוקטובר. בשבוע שעבר כתבה קרן פלס שגם היא בתקופה כזו של אכילה מוגזמת, על הלילות ועל המגירות והמקרר המלא, שכל מה שהיא רואה בו, היא מכניסה לפה. וגם עם זה הזדהיתי. אחרי אוקטובר הנורא, לאורך כמה חודשים, הייתי מקיצה באמצע הלילה, בודקת שהכל נעול וסגור, שלא נשמעו התרעות קרובות (גרנו אז במזרח ראשון), שהממ"ד פתוח ובסדר, ועל הדרך עברתי במגירת החטיפים ואכלתי עוגיות, במבה או אפילו קציצה קרה מהמקרר.

השבוע הייתה הפעם הראשונה שאמא שלי העירה לי. הייתי עם גפן בבריכת הקיבוץ של גן שמואל (אגב, מישהו מכם יודע איך מתקמבנים לגור שם? בא לי). מתשע בבוקר ועד חמש בערב שחינו, צללנו, שרנו, הכרנו חברים והשבת הייתה מושלמת. אמי התקשרה: “בואו אחריי, הכנתי קוסקוס", אז קילחתי את גפן שם, הלבשתי לה שמלה ורודה שהבאתי עמי מבעוד מועד ונסענו לאמי, שגרה במרחק שלוש דקות ממני. גפן התיישבה ליד השולחן וקיבלה מנת קוסקוס. הרגשתי רעב מטורף. “אמא, תשימי לי הרבה", ביקשתי ממנה, היא שמה כמובן וישבתי עם גפן ליד השולחן, הסתכלתי על הצלחת, לא יודעת מה קרה לי, אף פעם לא הייתי חזירה כזו - שום דבר לא משביע אותי.

“אמא, קרה לי משהו עם אוכל", אמרתי לה, “אף פעם לא הייתי כל כך רעבה". ואז, בפעם הראשונה בחיינו המשותפים, אחרי 34 שנים, היא אמרה: “באמת שמנת, ופתאום בבת אחת, תיקחי את עצמך בידיים, מרסל, חבל". אוטומטית מת לי התיאבון. גפן המשיכה לאכול, הניחה בצד את הקישוא ואמרה שהיא אוהבת רק גזר. לא יכולתי להכניס עוד פירור לפה. החלטתי שדי, עד לפה. בלילה, כשהיא נרדמה, חתכתי לי המון ירקות, הכנתי ביצת עין, קצת טחינה מעל כל זה וישבתי לאכול בפינת האוכל ולא מול הטלוויזיה. אחר כך הרעב שוב הציק לי, אבל לא נכנעתי לו, לקחתי יוגורט קטן והלכתי לישון, לא אחזיק את עצמי ערה בכוח יותר.

בבוקר טלפנתי אל אחד מהרופאים שניתחו אותי והסירו לי את שתי השחלות. “יכול להיות שזה בגלל שאין לי הורמונים?", שאלתי אחד מהם. “כן, בוודאות כן. הרעב גדל, ולא רק זה", הוא הוסיף, “עברת ניתוח קשה מאוד, זה המון אכילה רגשית". טלפנתי אל הפסיכולוגית שלי, שאיתה לא דיברתי כבר חודשיים. למען האמת, מאז שאני מגדלת את גפן לבדי 24/7 ומאז שהתרחקנו מהגורם שהעציב אותי כל כך, הרגשתי שאני לא זקוקה לה יותר, גפן פורחת וגם אני, לאט־לאט, אבל זה קורה.

“אנחנו צריכות לחזור להיפגש", אמרתי לה, “אני מפחדת שאני צועדת למקום לא טוב". קבענו פגישה לעוד חצי שעה (בגלל זה אני כותבת במהירות את הטור הזה, אם יש בו אי־דיוקים, אנא מכם, סלחו לי, זה הכל למען בריאותי הפיזית והנפשית). וזה לא הכל: גם נרשמתי לחדר כושר פה בחריש, בלי מאמנים ובלי תיעודים ברשתות החברתיות ובלי פומפוזיות כמו שעשיתי וחטאתי בעבר. שעה על ההליכון, כמה פעמים בשבוע ואם ארצה יותר, אז למה לא?

אני משקשקת מהיום שבו ילד יגיד לה בגן “אמא שלך שמנה", או שהיא תראה אותי אוכלת ג'אנק בלי שום צורך ובלי שום תאווה, סתם ככה, כדי למלא משהו ריק. לא הדמות הזאת ביקשתי להיות לה, והיא קודמת לכל. גפן אוהבת אותי ואת הגוף שלי, היא נוגעת לי בציצי וצוחקת, אף על פי שלימדתי אותה שהגוף של כל אדם הוא פרטי, היא נוגעת, בורחת ואומרת “הגוף של אמא לא פרטי" וצוחקת צחוק מתגלגל. כשאני יוצאת מהמקלחת, היא אומרת לי “וואי וואי איזה טוסיק" וצוחקת גם מזה ולפעמים, כשאני לובשת שמלות, היא מחבקת אותי ואומרת שאמא שלה הכי יפה. אני נאלצת להסכים.

לפני כמה ימים התארחתי בתוכנית הבישול של קובי אריאלי וענת אלישע, “מתי אוכלים?". היא תשודר בקרוב בערוץ 24. ביקשתי לשבת ביניהם ולא בצד, וגם את האוכל המושלם שהכינה ענת אכלתי בזהירות. הרגשתי את חוסר הביטחון שלי שוב צף, מנהל אותי, מבעבע ושורף. אני לא יכולה לחיות ככה, שום מאכל לא שווה את זה. כששאלה אותי ענת מה זה אוכל בשבילי, לגמתי מהיין הטעים שהוגש ועניתי “תשוקה". מאז גירושיי, תשוקה אחת שמתי בהולד, התשוקה לזוגיות, לסקס, לביחד. הבעיה היא שתשוקה אחרת התעוררה, וזו התשוקה לאוכל. לדעתי הגיע הזמן להחליף ביניהן, רק טוב יכול לצאת מזה. ואם אתבדה, ולא ייצא כלום, מקסימום, אתנחם בהמבורגר.