מדי פעם אני מקבל הודעה שבה אני מתבקש לדרג את החוויה - חוויית השירות - במקום כזה או אחר שקניתי בו משהו או שירות שהשתמשתי בו. לאחרונה יצא לי לחשוב מה הייתי מדרג אם היו מבקשים ממני לדרג את החוויה שנקראת ״החיים״?
כבר שישה חודשים ועשרה ימים שאני מתקשה להאמין שאני בן 41. מדי פעם אני קורא כתבות עם כל מיני אנשים שמדברים על כך ש״צריך לחגוג את החיים״. הם ממש מתעקשים לגבי זה. החיים הם חגיגה, הם אומרים, ואת החגיגה הזאת יש לחגוג היטב.
פלאי ומעורר התפעלות: הפיתרון המושלם להתמודדות הקשה בימי המלחמה
תמיד כואב, תמיד מתלונן: השלמתי עם זה שאני אשכנזי | ליאור דיין
אבל אני לא יודע מה יש לי לחגוג. אני כמעט בן אדם, כמעט חי, כמעט בכבוד, אני מלך הכמעט וה״בקרוב״ ו״בהמשך״. כמעט הגעתי לכל מיני מקומות בחיי, כמעט עשיתי כל מיני דברים, כמעט הצלחתי להקים תא משפחתי נורמלי, כמעט הייתי בזכות עצמי, המון כמעט שבעיקר מה שהייתי זו הבטחה שלא מומשה (כל אחד ראוי שמתישהו בחייו הוא יהיה הבטחה). כשאתה בגילי ה־20 וה־30 זה בסדר, אפילו ממש נחמד, להיות הבטחה, אבל כשאתה מגיע לגילי ה־40, אם אתה עדיין ״הבטחה״, זה אומר שנכשלת.
אז בינתיים אני חי בין שיחות שלא נענו להודעות שלא נקראו ומציית להוראות של מדיח הכלים, מכונת הכביסה והנייד, שדורש ממני שאעדכן אותו כל הזמן. אני נלחם בעו״ש ובשומה של מס הכנסה, ואני מתמחה במציאת חניה בחניונים ובלהגיד ״תכף שולח״, ״תכף מגיע״, ״תכף בודק״, ״תכף מסדר״, תכף, תכף, תכף. אני אפילו לא מתמחה ב״עוד מעט״ - שזה הרבה יותר משוכלל מסתם ״תכף״ - אני מתמחה במילה אחת קטנה, שלוש אותיות, ת־כ־ף. החיים שלי תחומים לשטח ההפקר שבין ממלכת ה״כמעט״ לממלכת ה״תכף״.
לפני כמה ימים הבת הקטנה שלי הסתכלה עליי ואמרה לי בפעם הראשונה: ״אני אוהבת אותך, אבא״, ואני חשבתי לעצמי שאהבה היא דבר מוזר, וזה שאיכשהו אני בן 41 ויש ילדה בת 3 שקוראת לי אבא, זה בכלל מוזר. אמרתי לה בחזרה שאני אוהב אותה, ותהיתי מה קורה לילד שלא מקבל ״אני אוהב אותך״ בחזרה, ואם כשאני הייתי ילד בגיל שלה, זה קרה לי.
אמרתי ״אני אוהב אותך, אמא״, ״אני אוהב אותך, אבא״, ולא קיבלתי שום ״אני אוהב אותך״ חזרה? ואולי בגלל זה אני כזה? בגלל זה אני האיש שאני? ואם כן הייתי מקבל פידבק של אהבה בחזרה, האם הייתי אדם מוצלח יותר ולא סתם קיסר הכמעט והתכף?
מה שכן, ככל שאני גדל אני מבין ששום דבר לא באמת חשוב. אנשים שמתים נשכחים מהר מאוד, גם אתה תישכח, דברים שמטלטלים את עולמך כעת - בתוך יומיים יהיו כבר עבר נשכח, גם הריצה המטורפת אחרי ניסיון להשאיר עקבות בעולם התרבות היא ריצה לשום מקום בסופו של דבר. רוב רובם המוחלט של הספרים, הסרטים, הסדרות (שלוש הסמ"כים) נשכחים כלא היו.
אתה עובד על סדרה שמונה שנים, ואז בהבלח של חודש וחצי היא נבלעת אל תוך שטחי ההפקר של ה־VOD. גם ההקרבה הכלכלית של כל זה בשם האומנות והזכות להגיד משהו לעולם, לא בטוח שזה שווה את זה. אצלי זה כבר מאוחר מדי. נתקעתי באגף היצירה והטלוויזיה והפנאי מבחינה תעסוקתית, ועכשיו אני מוצא את עצמי נאחז בחלטורה פה, חלטורה שם, חי חיים מחולטרים ומביט בתוגה מסוימת על הבניין העצום שליד ביתי ועליו האותיות הזוהרות גם בחשיכה ״check point״ (צ׳ק־פוינט, חברת ההייטק הישראלית המצליחה).
לעתים אני גם מוצא את עצמי הולך לקנות משהו במכולת ועובר ליד הבניין הזה. בחזית האחורית שלו יש זכוכית שמבעדה אפשר לראות את כל ההייטקיסטים שעובדים שם ומחייכים את החיוכים הקטנים שלהם, ואני מביט בהם. הם מביטים בי בחזרה. נדמה ששני הצדדים מבינים את המסר. הם בחרו טוב ועכשיו הם במזגן, ואני הלכתי על מלכודת האומן המיוסר ועכשיו אני מזיע ודביק.
אחת לזמן מה אני מקבל הזמנה להגיע להתארח בפודקאסט כזה או אחר. בפעם האחרונה שזה קרה, כתבתי בחזרה: ״תודה אבל אני לא כל כך מחבב את המין האנושי ומעדיף לצמצם את המגע איתו למקסימום האפשרי. אני מתקשר עם בני אדם רק אם אני חייב ורק אם אני מתוגמל כספית בהתאם. אבל תודה על ההזמנה״.
אגב, אני מאוד אוהב להאזין לפודקאסטים, אוהב לשמוע אנשים שמתקשרים ביניהם, מחליפים מילים, דעות, רעיונות, זה נפלא, באמת, אני פשוט לא רוצה להיות חלק מהתקשור הזה. גם אני לא בטוח שיש לי באמת מה להגיד. אולי בעתיד יהיה לי. בינתיים אני מעדיף לתפוס מרחק מכל מה שחי, נושם ומדבר כל עוד אני יכול. רק כשאין לי ברירה וממניעים תעסוקתיים וכלכליים, אני מקיים אינטראקציה אנושית.
ההישג הגדול שלי בחיים, כך אני מרגיש, זה שהצלחתי להשיג ביטוח חיים מזהיר. החיים שלי מבוטחים היטב. לפחות זה. במותי אצווה על משיכת מזומנים גדולה מאחת חברות הביטוח הגדולות. בינתיים אני בגדר מטרד, אקזיט פוטנציאלי מפואר שמתעקש להמשיך לנשום. לא שזה ממש בחירה. נשימה היא עניין עצמוני. אם הייתי יכול לבחור בכלל הייתי בוחר להיות חפץ דומם. אני אוהב חפצים דוממים.
בתור חפץ כל מה שנדרש ממך זה להתקיים במצב צבירה מוצק ולהיות חלק מהנוף. אני מרגיש שיכולתי לעשות את התפקיד הזה מצוין. בינתיים אני ממשיך לצבור ימים. חלקם טובים יותר, חלקם פחות. בינתיים, עד הודעה חדשה, אני ממשיך בחוויה הזאת שנקראת ״החיים״ שאני לא בטוח איך הייתי מדרג אותה.