בשבוע שעבר פרסם יצחק זמיר, לשעבר היועמ"ש ושופט העליון, מאמר ב"הארץ" התוקף את שיטת המינויים הפוליטיים, שעליהם נאמר בפסק דין של בית המשפט העליון: "המינוי הפוליטי מהווה הפרת אמון של הרשות המבצעת כרשות ציבורית כלפי הציבור... הוא פוגע בעקרון השוויון; הוא פוגע ברמה המקצועית של עובדי הציבור, שאינם נדרשים להוכיח, במסגרת מכרז, את היותם הטובים ביותר; הוא עלול להביא לתופעה שבה הקשרים קודמים לכישורים", ועוד כהנה וכהנה. השאלה היא כמובן מה האלטרנטיבה. זמיר תומך בשיטת המכרז, שהביאה לדבריו לכך ש"השירות הציבורי נעשה בהדרגה יותר ממלכתי ומקצועי, ופחות פוליטי". הוא גם תומך במינוי באמצעות ועדת איתור, אבל רק כזו שאושרה על ידי היועצת המשפטית.
אינני שותף להתפעלות משיטת המכרזים, כפי שהיא פועלת בחלקים נרחבים בשירות הציבורי. כידוע, רבים ממכרזים אלה הם "תפורים". כלומר אינם משמשים לבחירת המועמד הטוב ביותר, אלא לבחירת האדם שהדמות הדומיננטית באותו משרד חפצה ביקרו. כתוצאה מכך השירות הציבורי לא השתפר, אלא התנפח והתדרדר. לעניין ועדת איתור, קיבלנו לאחרונה יותר מרמז לדרך שבה תפקדה ועדת איתור לבחירת היועץ המשפטי, שבחרה באביחי מנדלבליט לתפקיד. הרכב ועדה זו נקבע לפי המלצת ועדה נכבדה של משפטנים בראשות מאיר שמגר, הנשיא (בדימוס) של העליון, והמלצתה אומצה בידי הממשלה.
בראש ועדת האיתור שבחרה במנדלבליט כמועמד יחיד לתפקיד היועץ המשפטי, עמד השופט אשר גרוניס, נשיאו (בדימוס) של העליון. בפני ועדה זו היו מספר מועמדים מצוינים, אך היא בחרה במועמד הפחות מתאים. אומנם אין ספק שכישוריו המשפטיים של מנדלבליט יכלו להצדיק את מינויו לתפקיד הנכבד, אבל הוא נשא עמו מטען כבד, שהפך את המינוי לבעייתי ביותר.
מנדלבליט הואשם ב"פרשת הרפז", התיק נגדו נסגר, אך נותרה אי־בהירות בשאלה אם עילת הסגירה הייתה היעדר ראיות או חוסר אשמה. בשיטת הטהרנות, שהנהיג שלטון המשפטנים בישראל, קיימת הבחנה בין השניים. סגירה מחמת היעדר ראיות מותירה מעין שמץ עננה מעל האדם, שאותה ניתן לשלוף נגדו. העניין המשיך לרדוף את מנדלבליט, ובהקלטה, שנעשתה לאחר מינויו לתפקיד, הוא נשמע מדבר בלשון לא לגמרי מהוקצעת על פרקליט המדינה שי ניצן, האוחז בגרונו, ואינו מסיים את אותו תיק (כלומר, אינו קובע שהתיק נסגר או צריך להיסגר מחוסר אשמה). מובן שתלות כזו של יועץ משפטי בכפופים לו איננה בריאה.
נטל נוסף שרבץ על מנדלבליט היה נעוץ בכך ששימש מזכיר הממשלה, בממשלת בנימין נתניהו, עד סמוך למינויו כיועץ משפטי. הזינוק מתפקיד מזכיר הממשלה, העובד בצמידות עם נתניהו, לתפקיד היועץ עורר קושי. שכן בשיטה הישראלית, שאין דומה לה בעולם, היועץ המשפטי הוא לא רק האדם שחוות דעתו מחייבת את הממשלה, הוא גם האחראי על חקירות ראש הממשלה ועל הגשת כתב אישום נגדו. מסתבר עוד שהוועדה נדרשה להציג שלושה מועמדים. עניין זה הוא פרי החלטת ממשלה, שהתקבלה לפי בקשתי, בתקופת כהונתי כשר המשפטים. מטרת ההחלטה הייתה לאפשר לממשלה לבחור בין מספר מועמדים ולמנוע מצב שבו הוועדה מכתיבה לממשלה מי יהיה היועץ המשפטי שלה.כל זה היה ללא הועיל. מנדלבליט הוצג כמועמד יחיד, לאחר שזכה בארבעה קולות בוועדה (היחיד שהתנגד היה השופט גרוניס). עתירה לבג"ץ נגד המינוי נדחתה.
שיקול פוליטי מובהק
לפי תיאורו של משה גורלי משנת 2015 ב"כלכליסט", הושגה תוצאה זו על ידי כך ש"פרופ' גבריאלה שלו היא ששברה את השוויון בהעניקה למנדלבליט את הקול הרביעי שהפך אותו ליחיד בצמרת. שלו לא עשתה זאת בלב קל. חבריה וחברותיה באליטות המשפטיות בירושלים לחצו עליה שלא לבחור במנדלבליט, אך היא נרתעה מהאפשרות שגיא רוטקופף ייבחר". בכותרת המשנה של המאמר הוסבר כי "הרצון לחסום את גיא רוטקופף הביא את גבריאלה שלו לצרף את תמיכתה למועמד המועדף על נתניהו".
כאן ניתן להוסיף שגבריאלה שלו מתחה בשעתו ביקורת חריפה על פעילותי כשר המשפטים. מכיוון שלא היה שום יסוד להתנגד לרוטקופף על בסיס מקצועי, ניתן להעריך שהתנגדותה התבססה על חשש מפני המדיניות שינקוט כיועץ משפטי. רוטקופף היה בשעתו יועצי הבכיר וראש המטה שלי בתפקידי כשר המשפטים, והיה ידוע שהוא איננו מחסידי האקטיביזם השיפוטי המופרז.
אם אכן זה היה השיקול, הרי שהיה זה שיקול פוליטי מובהק. ניתן גם לעורר את השאלה אם ועדת איתור מקצועית רשאית להביא שיקול כזה בחשבון. ברור שמבחינת הממשלה או מבחינת השר הממנה, השקפת העולם האידיאולוגית של המועמד מהווה שיקול לגיטימי, שכן מותר להם לבחור אישים שיסייעו להם בקידום מדיניותם. לא כך לגבי ועדת איתור. היא לא נועדה להכתיב לממשלה את מדיניותה. אומנם הוועדה לבחירת יועץ משפטי היא ועדה מעורבת – פוליטית ומקצועית - אך לפחות לגבי הדרג המקצועי בוועדה כזו, ניתן לצפות שיגביל עצמו לשיקולים מקצועיים
הנוגעים לכושרו של המועמד ולנתוניו האישיים.
אשר להחלטת בג"ץ, שאישר את המינוי הבעייתי הזה, ניתן להעריך שאילו היה מנדלבליט נבחר במישרין על ידי הממשלה, היה מינויו נפסל (ואכן השופט גרוניס התנגד בוועדה למינוי, מן הטעם שנדרש לדעתו צינון בין תפקיד מזכיר הממשלה לזה של היועץ המשפטי). אולם כאן נעשתה הבחירה על ידי ועדה שהרכבה הוא פרי המצאת נשיא העליון שמגר והוועדה שעמד בראשה. בג"ץ התקשה לפסול החלטה של ועדה שכזו. מתבקשת הערה כללית הנוגעת למינוי באמצעות מכרז או על ידי ועדות איתור. גופים אלה מורכבים ממה שמכונה "דרג מקצועי". גישת מערכת המשפט היא שהחלטות גופים אלה הן תמיד ענייניות וחובה לקיימן, ואילו מינויים על ידי פוליטיקאים הם תמיד לכאורה מושחתים ופסולים (אלא אם נעשו על פי המלצת "הדרג המקצועי").
המציאות היא כמובן שונה. החלטות "הדרג המקצועי" הן במקרים רבים פוליטיות, אלא שזוהי לרוב פוליטיקה מסוג שונה, שניתן לכנותה "פוליטיקה בירוקרטית". אנשי המקצוע אינם זקוקים לתמיכה של מרכז מפלגה, אבל הם חפצים בתמיכת האישים הדומיננטיים במנגנון הבירוקרטי שבו הם מכהנים, ולפעמים גם בתמיכת החוג המקצועי שאליו הם משתייכים. את התוצאה אנו רואים במכרזים התפורים ובירידת הרמה של הבירוקרטיה. העובדה שמערכת המשפט תומכת בבירוקרטיה (שהמשפטנים הציבוריים מהווים למעשה חלק ממנה) גורמת כמובן לחיזוק הבירוקרטיה על חשבון הדרג הפוליטי.
חפץ ביקרו
פרשת מינויו של מנדלבליט התעוררה מחדש בעקבות הקלטות של שיחות בין מי שהיה ראש לשכת עורכי הדין, אפי נוה, לבין מנדלבליט. ההקלטות, מהתקופה שקדמה למינוי, פורסמו על ידי עמית סגל בחדשות 12, ועולה מהן לכאורה שנציג לשכת עורכי הדין בוועדה פעל למען מנדלבליט, הדליף לו מידע סודי מהוועדה, ופעל כדי להכשיל מועמדים אחרים. פרשה קשה זו מלמדת לכאורה על הנעשה מאחורי הקלעים בוועדות איתור. ההקלטות מעוררות גם חשדות לא קלים ומחייבות חקירה, שספק אם תיעשה, ואם תיעשה, אני מעריך שיש סיכוי גבוה שתמוסמס.
מנדלבליט היה המועמד שנתניהו חפץ בו, וכפי שצוין - הוא הועדף גם על ידי פרופ' שלו, נציגת האקדמיה, וניתן להניח שבנסיבות שנוצרו היה גם המועמד המועדף על משפטני הזרם האקטיביסטי, שהוא הזרם השליט בישראל. "קואליציה" זו איננה מפתיעה. נתניהו, בניגוד לעמדה השלטת במפלגתו, תמך במערכת המשפט ומנע כל ניסיון לרפורמה. המהפך שעבר עליו התרחש רק לאחר שהוגש כתב האישום נגדו, שבעקבותיו תקף את המערכת, והוא חותר לשנותה מן היסוד. לאקורדים הצורמים הנלווים לפרשה עגומה זו יש גם צד אירוני ואפילו מגוחך.
ההקלטות שפורסמו גרמו לתומכי נתניהו לזעוק בדבר שחיתות במערכת המשפט ובהליך המינויים (שהסתיים באותו עניין בבחירת מועמדו של נתניהו), בעוד תומכי מערכת המשפט והאקטיביזם השיפוטי (המבקשים כנראה להגן על מנדלבליט) זועקים כנגדם: על מה אתם מתלוננים? הרי מנדלבליט היה מועמדו של נתניהו.