בחודש אב תרפ"ט (1929) ערבים בכל רחבי הארץ רצחו 133 יהודים ופצעו מאות. בירושלים, בחברון, בצפת, במוצא, בחולדה ובבאר טוביה, בחיפה ובהר טוב. הרוצחים לא הבדילו בין חרדים מ"היישוב הישן" בערי הקודש לבין חלוצים צעירים. אנסו ושרפו ושחטו. הערבים טענו כי היהודים מנסים לכבוש את אל־אקצא. וההוכחה – עשרה חודשים קודם לכן, ביום הכיפורים, הציבו המתפללים היהודים מחיצה בין הגברים והנשים בכותל המערבי. ובט' באב הניפו בית"רים דגל ושרו "התקווה" ליד הכותל.
ועדת החקירה הבריטית מנתה סיבות אחדות ל"מאורעות", ובהן סיבות פוליטיות פנים־ערביות (ירידת קרנו של המופתי אמין אל־חוסייני ורצונו לגייס תמיכה עממית מחודשת), גלי העלייה ורכישת קרקעות בידי יהודים, שהתגברו בשנים שקדמו למאורעות. עד כאן הבריטים - אך לא מעטים, ובהם מנהיגים ציוניים, אימצו את התירוץ הערבי: סכסוך המחיצה בכותל והפגנת הבית"רים. בעקבות המאורעות פרסמו הבריטים את "הספר הלבן של פאספילד", ובו בגדו בהתחייבויותיהם בהצהרת בלפור. את הערבים זה רק שכנע שהרצח משתלם.
בשנים 1936־1939 התחולל גל פרעות נוסף. הערבים קראו לו "המרד הערבי הגדול". כ־450 יהודים נרצחו בכל חלקי הארץ. הערבים תבעו בכתב את ביטול הצהרת בלפור, הפסקת העלייה, איסור מכירת קרקעות ליהודים והקמת מדינה ערבית עצמאית בארץ ישראל. אף שהסיבה לגל הרצח הייתה גלויה - השאיפה לחסל את היישוב היהודי בארץ ישראל – עסקו עיתונאים, פוליטיקאים והיסטוריונים רבים אצלנו בחיפוש אחר "סיבות" אחרות. הפעם הם הצביעו דווקא על חיזוק מעמדו של המופתי אמין אל־חוסייני, ההקצנה הלאומית בקרב מדינות ערב הסובבות את ארץ ישראל שזכו לעצמאות, עליית דור של ערבים צעירים שרצו לסלול דרכם להנהגה על גופות יהודים, עליית הפשיזם בעולם וחולשתה של
בריטניה במאבק נגדו, ואפילו גילוי של חביות נשק בנמל יפו, שלטענת הערבים, היו מיועדות ליהודים.
למחרת כ"ט בנובמבר 1947 פתחו הכנופיות הערביות במלחמה בניסיון להשמיד את היישוב היהודי "ולזרוק את היהודים לים". כשלא הצליחו – קראו לעזרתם את מדינות ערב שפלשו מצפון, מדרום וממזרח. מטרת הערבים הייתה גלויה ומוצהרת, ואף על פי כן קמו אין־ספור היסטוריונים שהסבירו כי "הערבים היו מוסתים", ופלישת מדינות ערב הוסברה בצרכים פוליטיים פנימיים.
בשנות ה־50 המוקדמות סבלה המדינה הצעירה מכנופיות מסתננים שבאו לשדוד ולרצוח, והמצרים ארגנו אותם ברצועת עזה לגדודי "פדאיון". וגם אז "הבינו" אותם האינטלקטואלים שלנו: הרי הם גורשו מאדמותיהם ועיניהם כלות כשהם רואים שדותיהם בידי היהודים, והם עצמם פליטים במחנות. אז צצו לראשונה שני הסברים חדשים לרצח יהודים בידי ערבים: בעיית הפליטים ו"הכיבוש". ומה גרם למצרים, סוריה וירדן לחבור עלינו למלחמת השמדה ביוני 67'? במקום להסתכל על התמונה הגדולה, ולהבין כי גם מלחמת ששת הימים הייתה רק פרק קצר אחד במלחמת מאה השנים שבה שואפים הערבים להשמיד את היהודים ואת מדינתם – חיטטו ומצאו מסמכי מודיעין שמוכיחים לכאורה כי הכל היה בכלל
"מיסקלקולציה". המצרים והסורים שוכנעו בידי ברית המועצות שישראל מתכוונת לתקוף אותם...
וביום הכיפורים? הערבים רצו רק להשיב את כבודם האבוד מששת הימים. ובאינתיפאדה הראשונה? מאות אלפים עבדו והתפרנסו בתחומי המדינה ושטחי יש"ע, וזכו לפריחה כלכלית ושגשוג בלא תקדים – אבל אצלנו הסבירו ש"הכיבוש" האכזרי גרם להם לצאת ולנסות להרוג יהודים. וכשיש שם אבטלה – מסבירים שהאבטלה גורמת טרור. ואז הגיעו "הסכמי אוסלו", ובאיוולתנו הענקנו לארגון הטרור אש"ף מעמד לגיטימי בינלאומי ולרב־המרצחים יאסר ערפאת וחבורתו – מעמד של מדינאים. ייבאנו אותם ארצה, ואז, למרות "האופק המדיני" ופרס נובל לשלום, פרצו
"מהומות מנהרת הכותל". 17 חיילים נהרגו (והפעם בנשק שמחבלי ערפאת קיבלו מאיתנו), כי "הפרנו את הסטטוס קוו" סביב הר הבית. הנה השלימו התירוצים מעגל שלם וחזרנו לתירוצי המופתי.
ערפאת לא הסתיר את כוונותיו ותוכניותיו. בגלוי הוא הסביר שחתם על אוסלו ממש כפי שחתם מוחמד על הסכמים עם יהודי ערב, אך שחט אותם בשעת הכושר הראשונה. "זכרו את חייבר!", אמר למאזיניו, אבל אצלנו עצמו עיניים ואטמו אוזניים. וכשפרצה האינתיפאדה השנייה, הסבירו שזה בגלל אריק שרון, שעלה להר הבית, בגלל ההתנחלויות, וכי ערפאת היה מתוסכל מקצב היישום של הסכמי אוסלו. יותר מאלף יהודים נרצחו, ואצלנו "הסבירו" למה. וחוזר חלילה.
אם רוצחים יהודים במרכז תל אביב, תמיד יהיה מי שיסביר את זה בעליית יהודים להר הבית, ואם לא עלו להר – יהיו אלו ההתנחלויות, או "הטרור
היהודי", או מבוי סתום ב"תהליך המדיני" או היעדר תהליך מדיני, או נקמה על תגובת ישראל למעשי טרור של "ארגון סורר". ואם אין שום הסבר, זה יוגדר כ"טרור בודדים" או "פיגוע חיקוי לטרור בודדים". ואם לא אלו, המצב הכלכלי הרע והאבטלה ביו"ש/עזה/לבנון הם האשמים, ולכן עלינו להכניס 100 אלף ערבים לתחומי המדינה כדי שיתפרנסו, ואז לא ירצחו אותנו.
ואם לא זה – איראן. איראן אשמה. בוחשת. מממנת, מאמנת. וזה נכון, אבל אני טיילתי באיראן הידידותית בשעה שמחבלי "ספטמבר השחור" של ערפאת רצחו את 11 הספורטאים במינכן. מה היה התירוץ אז? מלחמת איראן בישראל היא מלחמת דת. לא משהו אחר. ואינני מאשים את הכתבים "לענייני שטחים/ערבים/משטרה" – את ההבלים הללו הם שומעים בהצהרות החלולות של ראשי מערכות הביטחון שלנו, או ב"תדרוכי רקע עמוק", שגורמים גם לעיתונאים בכירים לרייר בהתרגשות על ששיתפו אותם בסודות מדינה ואמרו להם שחמאס מורתע, שהרקטות יחלידו, שהכל סכסוכים פנימיים בצמרת הרש"פ או חמאס.
ואם כלו כל הקִצים וכל התירוצים העקומים – נותר "הכיבוש". תמיד יישאר לשוטי ההסברים "הכיבוש". ואיש מהם לא קם לשאול למה שחטו יהודים בארץ ישראל כשהיינו מיעוט קטן, כמעט חסר ישע, בארץ ישראל המנדטורית, ולמה הכריזו עלינו מלחמת השמד כדי לזרוק אותנו לים במלחמת העצמאות, לפני היות הכיבוש הראשון ובטרם נולד הפליט הראשון?
וכל השוטים או החולים בשנאה עצמית בקרבנו המאשימים את "ההתנחלויות" בכל פעם שיהודי נרצח בידי ערבי, כנראה מוחקים מזיכרונם את כל הנאומים של נסראללה על התנחלות חדרה וחיפה, ואת תאוות הרצח השטנית של העזתים ששטפו את "התנחלויות" בארי ונחל עוז וניר עוז ושדרות בדם ואש. האם נעלם מעיניהם שבעיני האויב הערבי, כל נוכחות של יהודי בארץ ישראל היא בגדר "התנחלות"?
ואיך כל מומחי הביטחון שמסבירים כל רצח בעליית שרון או בן גביר להר הבית או בתפילת יהודים בהר – שוכחים את נהרות הדם שזרמו כאן בשנים ששום יהודי לא דרך שם? איך כל ראש שב"כ ומוסד וצה"ל ומפלגות שמאל ופרופסורים למדעי הכלום והשום דבר, המלהגים ומסבירים תמיד למה הערבים רוצחים אותנו דווקא עכשיו – איך לא קם מתוכם זרם מרכזי שיסרב לטבוע במיקרו וינסה לראות את תמונת המאקרו: הסיבה האחת למלחמת הערבים ביהודים בארץ ישראל במאה השנים האחרונות היא שאיפתם של הערבים לסלק מכאן את היהודים - מטעמים דתיים
("ג'יהאד") או אידיאולוגיים־לאומיים. וכל השאר: תירוצים, לפעמים מטומטמים, לפעמים מלומדים. אבל תמיד – רק תירוצים, המנותקים מהסיבה האמיתית.