"לירון התרשמנו מאוד מהרזומה שלך וממבחן הבית שעשית, היית בין המובילות בכתיבת התוכן, אבל החלטנו לקחת מישהו מבפנים", כך אמר לי אותו גוף מחקרי אליו התמיינתי בחודשיים האחרונים. הרגשתי איך פניי נופלות, איך הפה מתייבש ופשוט נגמר לי האוויר לנשימה. ממש אותה תחושה שהייתה לי לפני אי אלו שנים בדייטים הבלתי נגמרים בעיר בלי הפסקה.

אז מה בין חיפוש הגבר המיועד ובין חיפוש עבודה? מסתבר שיש הרבה דימיון. השבוע השתתפתי בפודקאסט "נפלתי וקמתי דגת הזהב מארחת", והתחוורו לי מספר דברים לגבי עצמי. 

קודם כל ולפני הכל- הציפייה. הפלירטוט, הפור פליי. כשאת שולחת קורות חיים למקום עבודה שחשקה נפשך בו את משנה את קורות החיים שיתאימו בדיוק לתפקיד וידגישו את הניסיון הרלוונטי ( כי את מי זה מעניין למשל שעבדתי חמש שנים במלונאות בהיותי סטודנטית והייתי פקידת קבלה מצטיינת שעבדה עם כל הבכירים בשגרירות ארה"ב), כך גם כשאת מתכתבת עם גבר שסופסוף בתמונות באפליקציה החליט להוריד את משקפי השמש והוא במפתיע, בניגוד לשאר הגברים באפליקציה,  דווקא לא בדיוק אתמול נפרד מהחברה שהייתה יזיזה והם לפני שניה שדרגו את הקשר והוא כבר זמין ולא רק למין, והוא מצחיק אותך ונשמע מבטיח. את מדגישה כמה את אוהבת טיולים בטבע, כי הוא סיפר לך שחזר מחוצה ישראל, למרות שהטיול האחרון שעשית היה טיול אחרי צבא, לפני עשור.

ההתארגנות לפני המפגש - התארגנות לפני דייט, הרצון לעשות ספורט, כדי לחוש יותר חטובה עם עצמי, בחירת הבגדים וההליכה למיטב חנויות האופנה, כדי למצוא את הבגדים המחמיאים ביותר, הרלוונטים ביותר, ממש כמו לפני ראיון עבודה שאני מנסה למצוא את המכנס הצמוד אבל בלי הקפ"ק, המחמיא, אבל לא המתאמץ. החולצה שיושבת בול, אבל בלי מחשוף, כדי לא לשדר חלילה אובר קלילות, על גבול הזרימה.

בסוף בשני המקרים היחס בין המאמץ לפני לא בהכרח שווה ביחס אחיד לתוצאה אחרי. כלומר יכול להיות שלא אתקבל למקום העבודה הנחשק, בדיוק כמו שאותו גבר מולי לא ירצה אותי בכלל על אף שהביע התלהבות מוגזמת בכל ההתרחשויות לפני.

וגולת הכותרת, כמובן- המפגש עצמו. ראיון העבודה הוא בעצם דייט ודייט הוא בעצם ראיון עבודה. איך לא השכילו מנהלי משאבי אנוש להבין את התובנה הזאת ולנסות לאחד אותה לכדי מפגש קליל ונעים על כוס למברוסקו, שבסופו לרווקות- מחכה דייט פוטנציאלי ולנשואות- מחכה סדנת מיקסום עצמי והעלאת ביטחון מזורזת. כך או כך, שני הצדדים יוצאים מרווחים.

בדייטים שעשיתי בחיי התל אביביים הרגשתי כמו מעודדת של מכבי תל אביב בכדורסל - הבאתי את הפונפונים, את ההתלהבות והנצנצים, באתי עם אנרגיות שיא וכל רצוני היה לקפוץ ולשכנע במופע קסמים אינסופי מדוע אני כזאת מדהימה על אף סטטוסי, או מגרעותיי. בדיוק כמו בראיון עבודה, בו אני מנסה להבליט את היותי מוכנה לעשות הכל כולל הכל בתפקיד הנחשק, כולל דברים שלא ידעתי על עצמי, שאני משכנעת את עצמי תוך כדי. ומפתיעה את עצמי תוך כדי תנועה.

בסוף המפגש האדרנלין יורד, לוקחים נשימה עמוקה וצוללים חזרה למציאות, וכמובן מצפים עד בלי די לתשובה. הלוואי שאני אחליט סופסוף שאני מעוניינת לפני שיחליטו בשבילי, לפני שאקבל תשובות, אענה קודם לעצמי כל השאלות האם אני רוצה.