נתניהו, בן גביר וסמוטריץ’ מסרבים בינתיים להעביר את השליטה בעזה לרשות הפלסטינית ובעצם לשום כוחות אחרים שמוכנים להיכנס עקב "הנחיות" למיגור חמאס, כלומר המשך לחימה בשטח. נציגי המתנחלים וחבורת ההב־הב הקואליציונית שלהם גורמים להתמשכות הלחימה המדממת ברצועה, זו ששואבת כוחות מצה”ל ומשפיעה על הסלמה בשאר החזיתות. בדיוק על פי התכנון של סנוואר, חיזבאללה והאיראנים.
גם טבעת האש בצפון מבעירה חזית נוספת שיש בה פוטנציאל לאסקלציה מהרגע להרגע בהינתן הטריגר הנכון. גם החזית הזו מדממת ושואבת כוחות. החזית השלישית בגדה מקרבת את מרכז ישראל לחזית הלחימה הפעילה וגובה גם היא את מחירי הדמים שלה על בסיס יומיומי.
הרווח והמלכוד: כך ישווק גדעון סער את סיבוב הפרסה למתנגדי נתניהו
לא ישראל - לא מעניין: מכל הטירוף שמתרחש בעולם, זה מה שחשוב לאו"ם
המסוכנת מכולן, במובן של התמודדות חזיתית, היא איראן. גם אם לא עברה בהצלחה טבילת אש ישירה מול ישראל, איראן עדיין מהווה איום ישיר ובעצם הרסני מכולם. אז מה עושה נתניהו מול איום מוחשי? משאיר את צה”ל והמדינה כולה לדמם בכל החזיתות, כשהוא עצמו מנהל מלחמת בחירות פנים־אמריקאית שפוגעת בביידן ובהאריס.
התגובה השקטה של ביידן היא הוצאת נושאת המטוסים שהייתה אמורה "להגן" על ישראל מהזירה. במלחמת יום הכיפורים התמודד קיסינג’ר עם התעקשותה של גולדה מאיר למנוע אספקה לארמייה מצרית נצורה בין כוחות צה”ל (אינטרס אמריקאי גלובלי לצירוף מצרים הסובייטית לנדבך האסטרטגי במזרח התיכון). כדי לשכנע את גולדה הוא צמצם את תעבורת החימושים של הרכבת האווירית לישראל. “LET THEM BLEED” עד שיבינו, הסביר אז.
כיום יש לנו אוויל שרואה עצמו מומחה לארצות הברית וכשל בשנות כהונתו בהפעלת כל מנוף אמריקאי להסדר, כולל דחיפת טראמפ והרפובליקנים לביטול הסכם הגרעין שהביא אותנו כמטחווי פצצה איראנית. המנוף היחיד שלו בארצות הברית הוא האוונגליסטים, ידידיהם של המתנחלים, והוא מהמר בגורל ישראל ובחיי חיילים ואזרחים על כניסתם לבית הלבן עם טראמפ.
אלא שלוח הזמנים והפעילות בשטח מכתיבים הסלמה שתקיז מהחברה הישראלית דמים ודמים עד כדי ערעור קיומה של ישראל. ונחשו מי יהיה הראשון שיצהיר מהבונקר האטומי “אמרתי לכם”. נכון.