משהו: רוב בני האדם אינם נורמליים (בתודה ללילי)

דבריי בנושא המאכל הלאומי

כל ישראלי שפוגש אנשים שאינם ישראלים ישמע את השאלה: "מה המאכל הלאומי של ישראל?". לכל הארצות יש מאכל לאומי, ויש ארצות שבהן אפילו לכל אזור באותה ארץ יש מאכל לאומי מקומי אופייני, ומה קורה במדינת היהודים? זו שאלה עם כוונה טובה, שגורמת לי בכל פעם לגמגום קשה. מה עונים?

ישראלים רבים אומרים: פלאפל. ישראלים רבים אומרים: חומוס. אלה תשובות לא נכונות, מה גם שבחלק מן המקרים יתחולל משבר פוליטי שבו בן השיח שלכם יטען שזה מאכל של המצרים, או של הפלסטינים, שאפילו את המאכל הלאומי שלהם גזלנו להם.

אחרי שאימצתי את מוחי החלטתי לענות: חלה, וגם חמין. לא כל ישראלי אוכל פלאפל כל הזמן, או חומוס, אבל כל יהודי אוכל חלה כל שבת. זה די מאכל לאומי.

כששואלים אותי מה זה חלה, אני יכול להפליג בתיאורים על קמח משובח וקליעת צמות, עד שזה יישמע מעדן שבן השיח שלי ירצה לעלות ולהתגייר למענו.

גם על חמין אפשר לדבר ואפשר לספר ואפשר לפאר, וזהו אכן מאכל אופייני מאוד לישראל וליהודים, אני מתפלא שעוד לא עשו תוכנית בישול של צ'ולנטים, "מאסטר צ'ולנט", עם שופטי חמין שכל ילד וכל ילדה יכירו את שמותיהם.

אבל האמת היא שאני יודע מה הוא המאכל הלאומי של ישראל, ולא אומר זאת לזרים. לא נעים, אבל האמת היא שהמאכל הלאומי של ישראל הוא פיצוחים.

הייתי פה ושם בעולם, בשום מקום לא ראיתי חנויות פיצוחים בכל פינה. בשום מקום לא ראיתי צריכת פיצוחים גדולה כזו, פה ושם אולי אוכלים קצת אגוזים, אבל בשום ארץ בעולם שבה הייתי, ועל תרבותה שמעתי, אין עיסוק כל כך קבוע ושקדני בפיצוח סוגי פיצוחים רבים כל כך.

למעשה המילה "פיצוחים" היא ייחודית לעברית. ניסיתי לבקש מהבינה המלאכותית החכמה ביותר לתרגם לי: "קנה לי פיצוחים" ולא קיבלתי תוצאה סבירה. קיבלתי "קנה לי אגוזים", קיבלתי "קנה לי פירות יבשים", קיבלתי "קנה לי קרקרים". אין תרגום למילה "פיצוחים".

שיא הפיצוחים, ועוד ייחוד ישראלי, הוא הזרעונים שאנחנו מכנים "גרעינים שחורים". כבר כתבתי בעבר איך בישראל (בעיקר בקיבוץ שער העמקים) קמו לנו חוקרים שפיתחו את הגרעין השחור הענק, שאותו אנחנו מפצחים מילדותנו.

למען האמת, אנחנו מתאמנים מילדותנו בפיצוח, וכמו שילד סיני או יפני יודעים לאכול במקלות, ואפילו חיית המחמד שלו אוכלת במקלות, ילד ישראלי יודע לפצח גרעינים שחורים מילדותו (או גרעיני אבטיח או דלעת).

פעם ניסיתי להסביר לחברים איטלקים איך מפצחים גרעינים שחורים, שהם מכירים רק כמזון לתוכים. הם ניסו וניסו ולא הצליחו. מה שלא נרכש בילדות, לא נרכש לעולם.

בשום מקום שהייתי בו בעולם גם לא יכולתי לקנות גרעינים שחורים מומלחים וקלויים. אין דבר כזה. פעם, חברה שהגיעה לבקר אותי כשעבדתי וגרתי תקופה מסוימת בחו"ל, הביאה לי לבקשתי 5 קילו גרעינים. במכס שאלו אותה מה זה, והיא התקשתה להסביר.

והנה, לפני שנים ארוכות הופתעתי כאשר פגשתי לראשונה את הגרעינים השחורים מחוץ לארץ ישראל. זה היה בביאליסטוק. הייתי שם בשנות ה־80, לספק את סקרנותי. זו עיר רחוקה במזרח פולין, זה היה בסוף עידן הקומוניזם, ואיש מישראל לא הגיע לשם.

אני הגעתי כי לביאליסטוק יש משקל בחיים היהודיים. טוב, נעזוב את הסיבה, הייתי. והנה אני רואה דוכן בשלג, ובו חלון קטן, כמעט אין בו מוצרים, אבל מה יש: שקית עם גרעינים. לא עבור תוכים, עבור בני אדם. קניתי מיד.

הבטתי בהם בחרדת קודש משונה שעטפה אותי. הם היו קטנים ביחס לגרעינים בישראל, ושחורים לגמרי, לא מפוספסים באותו ברקוד ייחודי, שאפילו עורר אומן בינלאומי מפורסם כמו איי וייווי ליצור אלפים מהם מחרסינה ולהציג ערימות מהם במוזיאונים הכי משובחים בעולם (כולל במוזיאון תל אביב).

הם היו טעימים ביותר. טעימים יותר מאשר בישראל (אף על פי שהם קטנים יותר). הפעם הבאה שבה פגשתי גרעיני חמניות לפיצוח הייתה שוב באזורי מזרח אירופה. בקישינב.

הוזמנתי לשם במסגרת ספרותית, ובין יתר הלו"ז הביאוני לאיזה בית קפה ליד אגם קטן בפארק בשולי העיר, וסקרן יצאתי משם לטייל סביב. פתאום אני רואה בין העצים אישה עומדת, מטפחת לראשה ובשולחן קטן מולה גרעיני חמניות קלויים. מיד ביקשתי. היא סובבה לי נייר עיתון לשקית מחודדת, ומילאה אותה באותם גרעיני חמניות. הלכתי משם מפצח ונושא זיכרון וחוויה.

המפגש עם גרעיני קישינב היה לפני כ־15 שנים, מאז לא נתקלתי בפיצוחים. הקיץ השנה הייתי ימים ספורים בפולין. בלודז'. שוב לו"ז צפוף, וכתבתי על כך בעיתוננו, אבל לא הזכרתי את הגרעינים. אכלתי שם בפולין, דבר ראשון, כרוב ממולא.

הם יודעים לעשות כרוב ממולא. הזמנתי הרבה פעמים מרק עוף. עם אטריות. קשה למצוא בעולם מרק עוף טוב עם אטריות. המליצו לי והזמנתי
פירוגי אוכמניות. לא מלהיב. במסעדה ששמה "אָנָטֶבְקֶה" בלודז' ראיתי בתפריט משהו שקוראים לו "דג יהודי". חשבתי: "או, הנה גפילטע פיש (מאכל לאומי של חלק מהישראלים?)".

הם אמרו לי: "לא, זה לא גפילטע פיש". הזמנתי בכל זאת. קיבלתי קריש שקוף ובו חלקי דג כנראה. בקושי אכיל. מה שהיה לי טעים שם בפולין הוא סוגי הדגים המלוחים שהוגשו בארוחות הבוקר. רמה גבוהה.

הייתי במשימה עיתונאית, אבל היה ערב קצת יותר חופשי מסיורים ומפגשים, שבו נותרתי במלון לעבוד. הייתי טיפה רעב, ואני גם אוהב שיש לי פירות לנשנש.

מול המלון היה סופרמרקט לודז'אי במבנה לבנים אדומות ישן. נכנסתי לשם. באזור הפירות והירקות ראיתי שוב גרעינים. הם היו למכירה, אבל לא בשקית, ולא בגביע.

באריזה המקורית המופלאה שלהם, כמו שהם התנוססו בראש אמא חמנית ועקבו אחרי השמש. גרעיני חמנית בתוך החמנית. הבטתי מוקסם. לא קניתי. צילמתי.

המחיר לראש חמנית כזה הוא, אגב, 4.99 זלוטי. זאת אומרת פחות מחמישה שקלים. צריך רק לפרק, להמליח, לקלות, ואז אפשר לפצח. את המאכל הלאומי של ישראל מצאתי בלודז' בפולניה, בצורה יפה כזו.


 פינת השלולית

נסיכה אחת הייתה ברמנית. רק בת 23, וכבר הבינה שהמשפט הכי גרוע שהיא תשמע שוב ושוב שם בבר מפי קרפדים שאפילו אלף נשיקות קסם לא יהפכו אותם לעולם לנסיכים הוא: "היי, אז מתי את משקשקת אותי?". 