פעם, לפני יותר מ־30 שנה, כשהיה כתב חרוץ בעיתון "חדשות", סיקר גדעון סער במרץ את "פרשת הקלטת" שאיימה אז לחסל את הקריירה של בנימין נתניהו. מדי יום היה הסקופר, סער חושף ידיעות מרעישות על הסיפור שהרעיד אז את המדינה.
ייתכן שאז צמחו שורשי האיבה הראשונים בין סער לבין אשת ראש הממשלה, שהתנגדה השבוע נמרצות, לפי דיווחים, למינויו לשר ביטחון. כולם מסביב ניסו לשכנע אותה שסער עשוי להתברר כרע במיעוטו. שמי שהיה בתחילת דרכו בן בריתו של נתניהו, ואז קרא תיגר על מנהיגותו עד שהפך לאחד מאויביו המושבעים, יגרום עכשיו לראש הממשלה פחות צרות ממה שעושה לו השר יואב גלנט.
כתבתי כאן לפני מספר שבועות על "גדעון" של הליכוד. על כך שמסער הבוגד, הפך פתאום שוב ל"גדעון". אני לא זוכרת אדם שעשה כזאת טרנספורמציה ממתועב מוחלט, שמאלן, ליקיר המחנה והתקווה החדשה, תרתי משמע. הפוליטיקאי שהודיע "אני מוכן" ומאז מקפץ מחיבור פוליטי אחד לאחר, הופך לפתע לאופציה מועדפת לשמש תעודת ביטוח עבור ממשלת נתניהו.
מתהום הנשייה הפוליטית שבה הוא נמצא, הוא נהיה לקלף מאיים על שר הביטחון יואב גלנט, שלא מתיישר לפי הקו של נתניהו, ולמחוזר מחדש על ידי האופוזיציה, שהייתה מתה להקיא אותו מתוכה, אבל "רק לא ביבי" הרי תמיד חשוב יותר מבחינתה.
גם בעולם הפוליטי שבו דבר כבר לא יכול להפתיע, האירוע הזה הוא לא פחות ממדהים. איך אדם שבכל סקר אפשרי רחוק קילומטרים מאחוז החסימה, מלמטה, עולה כך ופורח. נפלאות הן דרכי הפוליטיקה. אבל אם נפתלי בנט מסוגל לשבת בכורסת ראש הממשלה עם 6 מנדטים, הכל אפשרי. לגדעון יש אופציות, לגדעון יש עסקים. בישראל, בשונה ממערכות פוליטיות אחרות בעולם, ההתעקשות משתלמת. זרקו אותך מהמערכת? שום דבר לא קרה. רק התחלת.
אבל, ויש אבל גדול. סער, סליחה, גדעון, הוא אומנם שועל פוליטי, אבל נתניהו הוא עדיין האריה שרואה עשרה צעדים קדימה. ראש הממשלה, שיודע היטב שהחלפת שר ביטחון בזמן מלחמה לא תעבור בשקט מבחינה ציבורית (ליל גלנט, זוכרים?), מקבל בתוך הרגישים שבדיונים פתקים שמוכנסים אליו על המשא ומתן לכאורה עם סער. סער כבר תפר את החליפה, אבל הטיימינג, או הטיימינג. הביפרים של החיזבאללונים בלבנון מתפוצצים, ודווקא בישראל נרשם נפגע חרדה אחד. גדעון שלנו.
אני יודעת. פרשנים פוליטיים, אני בתוכם, הם אנשים שלא מאמינים לשום דבר. שבענו שקרים וספינים. מבחינתנו עד שריקת הסיום זה לא נגמר, וגם אז מחכים לשידור החוזר כדי להיות בטוחים. אני אופתע אם סער יסיים עם תיק הביטחון בידיו. לא אופתע אם יסתפק בסוף בתיק המשפטים, החוץ, או כל קונסטלציה של רוטציה שכבר דוברה בעבר, ולא זכתה לבסוף למימוש (בקשו מבני גנץ לספר על החוויה המפוקפקת).
בינתיים, בזמן שגדעון מחכה לטלפון מביבי לראות אם סוגרים בחיבוק מלאכותי או חוזרים לתעב זה את זה כפי שהרגש אומר באמת, נראה שנרשמת התקרבות מחודשת בין נתניהו וגלנט. הפרחים לגדעון. שיעביר אותם לגאולה. מגיע לה על מה שהיא חוטפת בימים האחרונים. אלוהים יודע מה רוצים ממנה. איבדו את הצפון. מה שמוביל אותי לנושא הבא.
השבוע ראיינתי במהדורת הבוקר של i24NEWS (בואו!) את ראש מועצת מטולה, דוד אזולאי. הוא שיתף בסוגיה קטנה לכאורה, נסתרת מהעין: משכירי הדירות בצפון. אנשים שחוזי השכירות שלהם נגמרו, ונשארו מצד אחד עם דירות או יחידות דיור ריקות ומצד שני עם תשלומי משכנתה שמנים ומכבידים. "למי לא פניתי", אמר לי אזולאי והחל למנות את משרדי הממשלה שהשיבו את פניו ריקם. ישבתי על כיסא המגישה נכלמת. שאלתי את עצמי אם מישהו משרי הממשלה מודע בכלל לבעיה הקטנה לכאורה הזאת, שחונקת את צווארם של מאות תושבי הצפון שגם כך איבדו את ביתם ואת מטה לחמם.
אני מדברת איתם מדי בוקר בתוכנית שלי. עם תושבי הצפון, עם המפונים, עם ראשי הרשויות. אני תופסת את הראש בכל יום מחדש, כשאני נחשפת לזעקתם על החיים שלהם שהוכנסו פתאום להולד. אנשים עם עסקים שקורסים כלכלית, ילדים שנאלצו לעבור מסגרות לימוד, למצוא חברים חדשים, חוגים חדשים, לנסות לשמור על קשר עם החברים מהבית.
זאת טלטלה של עשרות אלפים, שלא רואים את הסוף ואיש לא מציע להם תשובות. מתוסכלים הם מסתכלים איך אלפי הטילים שנורים אליהם לא זוכים לאותו היחס שלו זכה, למשל, טיל בודד של החות'ים שנורה אל תל אביב. הזעקה שלהם כה צודקת, כה ראויה. נכון, ביטחון התושבים מעל הכל. אבל גם פינוי צריך לדעת לנהל.
והנה השבוע, אחרי כמעט שנה(!) מאז 8 באוקטובר, היום שבו החל חיזבאללה לטווח בתושבי הצפון, טרח הקבינט להוסיף את מטרת החזרת תושבי הצפון לרשימת יעדי המלחמה. איחור אופייני, ישראלי, מקומם. איך שכחו כך את תושבי הצפון האידיאולוגים, הפטריוטים, הציונים? אלו שמדינת ישראל זורמת בעורקיהם. אלו שמגדלים פרדסים ומטעים, ומפעילים לולים ורפתות, ומנהלים מפעלים משגשגים רחוק מהעין, ומתברר שגם רחוק מהלב.
אני תושבת המרכז, ולא אפסיק לשלוח את כל האמפתיה האפשרית לאנשים היקרים האלה ואמשיך להדהד את זעקתם ככל שאוכל. לא ייתכן שבמדינה שלנו יהיו אזרחים שירגישו סוג ב'.אחר כך שרי הממשלה, שחלקם יושבים בקבינט, מתפלאים שקוראים להם מנותקים.
מנגינה של ילדים
תמיד חלמתי להיות גיטריסטית. רוקיסטית. כזאת שהגיטרה שלה מנסרת את הלילה. להוציא את האגרסיות על מיתרים, כשאלפי אנשים שרים איתי בהיכל או בפארק. הסתפקתי באימונים על יבש מול המראה. אז כן, אני לא מנגנת, אף שיש כאלה שמתעקשים שאני מנגנת להם על העצבים. גם זה משהו.
והנה עכשיו, הגדולה שלי, בת 8, החליטה שהיא רוצה ללמוד לנגן על פסנתר. צהלתי! מוזיקה היא תרבות, היא דורשת משמעת ומפתחת את המוח. עדיף שהאצבעות יפרטו על הקלידים מאשר על מקלדת הטלפון בטיקטוק. פרס רובינשטיין, אנחנו בעקבותיך.
כמו כל משימה בחיי גם על זו הסתערתי בהגזמה מופגנת. במהלך השבוע האחרון לא היה מורה באזור שלא זכה לשיחת טלפון ממני. תהיתי, חקרתי, נברתי. את חלק מהמורים, מתברר, הרתעתי. הם לא השיבו עוד לשיחות ממני. כי אם באמת רוצים לדייק, מציאת מורה לפסנתר, זה חתיכת עניין. מורה צריך להתכתב עם הלו"ז של הבית, ולא להגביל בשעות, צריך לארגן את כל החומר מראש, וגם להמליץ על רכישת קלידים, במחיר מופקע כמובן.
עד שעשיתי את כל אלה לילדה נשבר מהמוזיקה שלי. היא הודיעה לי שהיא עוברת לנגן על חלילית. למקרה שדאגתם, פרס רובינשטיין התפנה. הסתערו.