עיד אל ביפר: מבצע פיצוץ הביפרים היה מרשים, רק שבמקום להמשיך ולתת לחיזבאללה את הנוקאאוט שהוא ראוי לו, החליט מי שהחליט להצטנף בבור בקריה בהמתנה לתגובה. כמה לא מפתיע שמכונת הרעל הביביסטית מיהרה להאשים את הרמטכ"ל ושר הביטחון בכך שהם היו אלה שמנעו מתקפה כוללת. זו אותה מכונת רעל שמריעה לביצועי חיל האוויר ולהישגי זרועות הביטחון ומטנפת במקביל את הקפלניסטים, בלי להבין שמדובר באותם אנשים.
וגם, צחוק הגורל: גדעון סער החליט לדאוג בעצמו לעתידו - ומוצא את עצמו נתון לחסדיו של נתן אשל.
תצוגה של גאונות
לפעמים מותר לנו למחוא כפיים לעצמנו. בעיקר אחרי השנה החולפת. אם אכן ה"עיד אל־ביפר" של יום שלישי והמשכו בפיצוץ מכשירי הקשר ביום רביעי הם מבצע ישראלי, הרי שמדובר באירוע שמגחיך גם את התסריטים המופרכים ביותר של "משימה בלתי אפשרית". טום קרוז, שמבצע בעצמו פעלולים כמו קרב פנים אל פנים מטורף עם שני טרוריסטים חמושים בתוך מטוס בוער בסחרור, בעודו חודר ביד השנייה דרך הסלולרי המתוחכם שלו לליבת מחשב־העל של קונצרן ריגול שטני, ובמקביל משתלשל בסנפלינג לתוך הר געש שורץ אנשי אל־קאעידה, צריך עכשיו לנסות ללמוד איך מפעילים ביפר. כזה של פעם.
זו הייתה תצוגה של גאונות, מהולה בעבודת נמלים יצירתית, ממושכת, יסודית ומבריקה. אירוע כזה מתוכנן ומבוצע במשך שנים. מותר להעריך שאפילו מאיר דגן מחא כפיים מלמעלה, כי אם מדובר אכן באירוע שמרכזו במוסד הישראלי, הרי שהוא נשתל במוחות, ואחר כך במעבדות ואחר כך במקומות אחרים עוד בימיו וסריגתו העדינה נמשכה בימיהם של תמיר פרדו, יוסי כהן, עד ההבשלה אצל דדי ברנע.
תחשבו על האנרגיה והאמצעים שננקטים בצה"ל כדי להוריד את מספר הנפגעים שאינם מעורבים ("נזק אגבי") בלחימה בטרור או בסיכולים ממוקדים. החישובים המדוקדקים על פגיעתה של כל פצצה בהתאם למשקלה, לזווית נפילתה, להרכב האוכלוסייה סביב, לסוג הבנייה. ועדיין, תמיד ייפגעו גם אזרחים. אין דרך למנוע את זה לחלוטין. והנה, במקרה שלפנינו, הפילוח הוא פשוט כירורגי. רק אנשי חיזבאללה, מדרגת בכירות מסוימת והלאה. כמו בנייר לקמוס, רק המסומנים מעניינים ורק הם נופלים.
תחשבו על היכולת להמית באבחה אחת רק את התאים הסרטניים בגופו של אדם. בבת אחת. כל התאים הסרטניים מתים, התאים שאינם נגועים ממשיכים כרגיל. אז זה מה שקרה השבוע. במקרה שלנו, רובם לא מתו: איבדו עיניים, או אצבעות או ידיים, או אברי רבייה, או גם וגם. "הם לא יוכלו ללחוץ על שום הדק או כפתור, האחרים לא יוכלו להביט בכוונת", אמר השבוע מי שאמר. בתי החולים בביירות קורסים, וחיזבאללה השיעי מוצא את עצמו מתחנן בפני בתי חולים נוצריים שיקבלו את פצועיו מגואלי הדם, ערופי האצבעות והעיניים. ספק אם אי־פעם חווה הארגון הזה מהלומה המתקרבת למה שקרה לו השבוע.
תחשבו על זה שמישהו היה צריך לחשב כמה חומר נפץ בדיוק צריך כדי לגרום את הפציעות הללו ולא לפגוע באנשים נוספים. אפשר להעריך שהייתה כוונה לא להרוג את משתמשי הביפר ומכשירי הקשר. פציעתם עדיפה. במקרה של מוות, האירוע מסתיים אחרי ההלוויה. במקרי הפציעות הנוכחיים, האירוע לא מסתיים. לחיזבאללה יש אגף שיקום, והוא משקיע לא מעט אנרגיה וכסף בטיפול בפצועיו. עכשיו תארו לעצמכם כמה העסק הזה הולך לעלות לו ואיזו אנרגיה הוא יבזבז עליו. זאת ועוד: אלפי חיזבאללונרים יסתובבו בעשרות השנים הקרובות עם צלקות איומות. הם יהיו אנדרטאות חיות, ניידות ומעוותות של הגורל הצפוי למי שמרימים יד על ישראל. בכל פעם שמי מהם ינסה להקיש על מקלדת הטלפון הנייד, לקרוא אותיות קטנות או להטיל את מימיו, הוא ייזכר בציונים יימח שמם, שמחו את אבריו.
ביום רביעי בערב חיזבאללה היה מוטל על הקרשים מדמם, מבוהל, בקושי שולט על סוגריו. מספר ההרוגים בשתי המתקפות מוערך ב־300. מספר גבוה של פצועים באורח קשה. כ־600 עיוורים. מעל אלף קטועים. כל אלה פעילים בכירים, בעלי תפקידים, אנשי מבצעים או ניהול ולוגיסטיקה. שדרת הפיקוד והניהול נערפה, אבל בדרך יצירתית. לא חוסלה, פשוט רוסקה, נגרפה, נקטפה. בלבנון אין מספיק מיטות לקליטת הפצועים. אין מספיק כירורגים. אין מספיק רופאי עיניים. בכיר ישראלי נזכר השבוע שבשאר אסד רופא עיניים בהכשרתו. "אבל לא הייתי נותן לו להתקרב לעיניים שלי", אמר. נסראללה נתן לישראל השבוע לעקור לו את העיניים ובהמשכו מצא את עצמו מתחנן מול אויבים בנפש, בבית ומחוצה לו, לקבל עזרה. בצוק העתים הושקה רכבת אווירית של פצועים מייללים לטהרן. כבר מזמן לא נרשמה אצלנו נחת כזאת.
היכולת המודיעינית והטכנולוגית שהופגנה כאן עוצרת נשימה. ראש המוסד הנוכחי, דדי ברנע, ביצע כמה שינויים מבניים בארגון כשנכנס לתפקידו. הוא גם ספג ביקורת. נדמה לי שזה הצליח. ברנע האיץ את תהליך החיבור בין יכולות הסייבר והטכנולוגיה העילית לבין האיכות היומינטית הנדירה של המוסד. קוראים לזה "יוגינט", שילוב של סיגינט (מודיעין אותות דיגיטליים) ויומינט (מודיעין אנושי באמצעות סוכנים ומרגלים). בשורה התחתונה, סיגינט, יומינט או יוגינט, חיזבאללה הלך קאפוטינט.
שלא יהיו ספקות: כל רכיב שמגיע לשימוש חיזבאללה, עובר תהליך סריקה, בדיקה, מיון וזיכוי קפדני. מי שהכין את הביפרים ומכשירי הקשר הצליח להטמיע את מה ששתל בהם בדרך שקשה לגלות. נסראללה הבין השבוע שלישראל יש לא רק עליונות אווירית וצבאית מולו, אלא גם עליונות טכנולוגית, מודיעינית ומבצעית אדירה. האיש הזה לא יכול לבטוח באף אחד ובשום דבר. מעתה והלאה הוא יחשוד גם במיטה שלו. הוא, וכל אנשיו.
התהליך הפסיכולוגי הזה החל עוד בחיסולו של רמטכ"ל חיזבאללה פואד שוכר בלב ביירות, וגם בחיסול של איסמאעיל הנייה בלב טהרן. השיא הגיע השבוע. לא חשוב באיזה אתר מאובטח אתה הולך לישון, בכמה מאבטחים אתה מוקף וכמה מגנומטרים מוצבים סביבך. בסוף, גם הכרית שלך יכולה להתפוצץ עליך. אגב, על פי כמה מומחי ביון ששוחחתי איתם, לטכנולוגיה שהוצגה השבוע במיצג אורקולי מרשים בביירות יש יכולת נקודתית. המפעיל יכול היה, למשל, להחליט איזה ביפרים הוא מפוצץ, ואיזה לא. במי הוא פוגע, ובמי לא. ולהפך.
תחשבו מה עובר עכשיו במוחו של הממונה על האבטחה בחיזבאללה. הוא מעריך שלאויב שפוצץ את כל מערך הקשר של הארגון יש עוד לא מעט שפנים בכובע (הוא כנראה צודק). אז מה עוד ממולכד? יכול להיות שכל הקסדות ממולאות בחומר נפץ? או כל זוגות הנעליים של לוחמי רדואן? או אולי המחסניות של הקלצ'ניקובים? ועוד לא דיברנו על הקרסת רשתות הקשר ומערכות הפיקוד והשליטה. והבדיחות שרצות עכשיו על חשבונו של נסראללה. כמו למשל העובדה שהוא מאוד רוצה עכשיו לשגר את כל הטילים על ישראל אבל אין מי שילחץ על הכפתור. מחסור באצבעות.
האם ישראל יכולה לחסל גם את נסראללה? בני שיחי השבוע סירבו להשיב על השאלה הזו אבל נתנו לי להבין שזה עניין של החלטה. כזכור, ב־2006 שיגר חיל האוויר את כל מלאי פצצות הג'יידם שלו על המקום שתחתיו הסתתר נסראללה, אבל לא הצליח להגיע אליו. עברו מאז 18 שנה. כנראה התקדמנו.
מציאות אחרת
עד כאן מחיאות הכפיים. כשמגיע, מגיע. מכאן ואילך, מציאות אחרת. ראשית, האופוריה מיותרת. הזחיחות מסוכנת. היא זו שהביאה עלינו את 7 באוקטובר. גם אם היו לנו השבוע יומיים מצוינים, המצב האסטרטגי לא השתנה מהותית. תושבי הצפון לא חזרו לבתיהם. מטולה ומנרה לא נבנו מחדש. גם מלאי הרקטות והטילים של חיזבאללה טרם הושמד. מי שנח על זרי הדפנה מוצא את עצמו אחר כך מדליק נרות נשמה. בואו נתאפס על עצמנו וננחת. קרקע המציאות עדיין קשה.
יש גם צד אפל למאורעות השבוע. ויש גם ביקורת. כי מי שהבין את מה שקרה השבוע, הכין את זה למטרה מסוימת. ליעד מסוים. ליום הדין. למה שהאמריקאים קוראים ה"די דיי" (D Day). כשמדובר על מכת מנע של ישראל בחיזבאללה, מתכוונים בדיוק לזה: תקיפה עצומה בהיקף מלא של חיל האוויר של יכולות השיגור של חיזבאללה במטרה להשמיד כמה שיותר טילים ומשגרים. לחיצה על הכפתור שמעיף לכל פיקוד החיזבאללה את העיניים, הידיים והביצים לעננים. זה נוקאאוט שטרם נודע כמותו. לא רק שאתה מרסק את האנשים, אחר כך אתה יכול לשגר בנחת את אוגדות ההכרעה של צה"ל פנימה ולאסוף את השברים של מה שנותר מחיזבאללה.
כל זה לא קרה השבוע. הופעל רכיב אחד מתוך שרשרת שלמה שהוכנה ליום פקודה. מה שאמור היה להיות סדרת מהלומות עוקבות כמו בקרב אגרוף, וואן טו (one two), שתי מכות נוקקאוט זו בעקבות זו ואחריהן המשך שמפיל את היריב לקרשים, נגמר במכה אחת מתוך הסדרה כולה והמתנה לתגובת חיזבאללה.
"זה לא פחות מפשע", אמר לי אתמול איש ביון בכיר לשעבר, "בזבזו כאן יכולת שנבנתה להקרסת חיזבאללה, זה כמו לירות חץ 4 וקלע דוד במופע זיקוקי יום העצמאות, את הדבר הזה היה צריך לשמור לזמן הנכון, למלחמה האמיתית ולחלופין, אם כבר עשית את זה, למה לא המשכנו בתקיפה עוצמתית של חיל האוויר? הרי הם על הקרשים עכשיו, הם מבולבלים ומדממים ולא מתפקדים, אז למה אנחנו מחכים?".
אל תחשבו שמכונת הרעל הביביסטית לא הבינה את זה באינסטינקטים החייתיים שלה. זמן קצר לאחר פיצוצי יום שלישי, העלו שני שופרות ציוצים ופוסטים שלפיהם הרמטכ"ל הרצי הלוי ושר הביטחון יואב גלנט התנגדו למתקפה כוללת על חיזבאללה. תעמידו פני מופתעים. הפרסומים הללו היו כל כך מופרכים, עד שאילצו את לשכת ראש הממשלה עצמה להכחישם. אין ספק, מכונת הרעל מרעילה את עצמה לפעמים. הם מזדעקים להגן על נתניהו עוד בטרם קיבלו את הפקודה, וחוטפים.
האירוע מזכיר מאוד את תקיפת המטרו של חמאס בעזה במבצע שומר החומות ב־2021, בהבדל אחד. תקיפת המטרו הייתה כישלון חרוץ, מהדהד והיסטורי. היכולת שנבנתה בימי גדי איזנקוט הייתה מדהימה. המטרה הייתה לגרום לכל ראשי, בכירי וקציני חמאס להצטופף במערכת מנהרות אחת שסומנה ואותרה מראש ואז להקריס אותה על ראשם. לערוף את כולם בבת אחת. התנאי לכך היה תמרון משמעותי של צה"ל בתוך הרצועה שיגרום לכל אלה לנוס למקום המקלט שהוכן מראש.
נתניהו, ואיתו גם הרמטכ"ל כוכבי, נזקק לתמונת ניצחון כלשהי מהמבצע הרופס ההוא, שבו חמאס הפציץ בפעם הראשונה גם את ירושלים ופיזר את מצעד הדגלים. הם הפציצו את המטרו בלי תמרון, בלי הטעיה של "כאילו תמרון", בלי לבדוק אם המנהרות אכן מאוכלסות. כשהאבק התפזר, התברר שהן היו נטושות. חמאס לא בלע את הלוקש שניסינו למכור לו. בסוף אנחנו בלענו אותו. זה לא הפריע לנתניהו להכריז על ההישג האדיר ועל זה ששללנו מחמאס את יכולותיו התת־קרקעיות. נו, טוב. מה ששללנו מחמאס גילינו ב־7 באוקטובר.
במקרה של הפיצוצים השבוע, המבצע הצליח הצלחה מפוארת, אבל לא בזמן הנכון ולא בהקשר הנכון. "אין הזדמנות שנייה למכה ראשונה", אמר פעם מישהו, והמשפט הזה נכון שבעתיים עכשיו. מדוע החליטה ישראל, אם זו אכן ישראל, להפעיל את הנשק הסודי הזה השבוע? על פי המקורות, זה קרה בגלל חשש אמיתי שהיכולת הזו עומדת להיחשף. עדיף להפעיל את הנכס בזמן הלא נכון, מאשר לאבד אותו. אם כן, אז מדוע לא הפעילו אותו עד הסוף? איזו סיבה נוספת צריך כדי להנחית על חיזבאללה את מכת המחץ של חיל האוויר? מדוע אנחנו צריכים להיכנס למקלט ולהצטנף בבור שבקריה אחרי אירוע כזה, במקום לנצל את ההצלחה ולפרק את הדאחיה על הראש של נסראללה? הרי הצפון כבר מפונה שנה, הכלכלה בצפון מפורקת, את המחיר כבר שילמנו. למה לא לעשות את הרמונט עד הסוף?
תארו לעצמכם שאם נתניהו היה עכשיו ראש האופוזיציה ולא ראש הממשלה, כל מכונת הרעל הייתה על הראש של האומלל המכהן, שלא לדבר על צה"ל. אבל נתניהו הוא ראש הממשלה, והוא, כרגיל, מנסה לשלם את המחיר הכי זול ולברוח הכי רחוק, הכי מהר. הבעיה היא שבדרך כלל זה נגמר בפיאסקו. כפי שראינו בשומר החומות. הזול יוצא ביוקר, ומי שבורח, האש רודפת אחריו.
מרגל ביביסט על מלא
ישראל היא מדינה מיוחדת במינה. מצד אחד, מגדלור של מצוינות פורצת דרך, כפי שהודגם השבוע. מצד שני, ביצה ירודה של סיאוב, שחיתות, רדידות, פייק ניוז והסתה. דמיינו לעצמכם את איכויותיהם של אלה העומדים בראש זרועות הביטחון שלנו (אני לא מזכיר שמות בכוונה כדי לא לסבך אותם) היום ובעבר, מול טיפוסים כמו טלי גוטליב, ניסים ואטורי ודודי אמסלם. מכונת הרעל הביביסטית מריעה לביצועי חיל האוויר בסוריה ובלבנון ומה שהמוסד וזרועות נוספות עשו לכאורה השבוע בלבנון ביד אחת, ומטנפת את האנרכיסטים, הקפלניסטים, הבגיניסטים וה"סרבנים" ביד השנייה, בו זמנית. בלי להבין שמדובר באותם אנשים.
מכונת הרעל מנסה לאחוז במקל בשני קצותיו ולהשתמש בו כנבוט. הרי רוב רובם של אלה שאחראים למצוינות הזו נמנים עם המיליונים שמפגינים כבר שנתיים ברחובות, בכיכרות, בערים ובמושבות. כשאתם בזים לאליטות, למכון ויצמן, לאקדמיה, להייטק ולטכנולוגיה, אתם כורתים במו ידיכם את העליונות הטכנולוגית, המדעית, המבצעית והמודיעינית שיש לנו על אויבינו, עליונות שאפילו נסראללה עצמו הודה בה בנאומו אתמול.
אם תיקחו את כל ראשי המוסד בדור הנוכחי, תוסיפו את כל הסגנים, כל ראשי האגפים וכל הבכירים, לא תצליחו למצוא ביניהם יותר מקומץ תומכים בנתניהו (וגם זה בספק). מאפרים הלוי, מאיר דגן, תמיר פרדו, רם בן ברק, חיים תומר, יוסי כהן ורבים רבים אחרים, דרך הלוחמים ואנשי המבצעים. כנ"ל בשב"כ (נדב ארגמן, יורם כהן, יובל דיסקין, כרמי גילון, עמי אילון וכו'). ואותו הדבר בחיל האוויר. ובאמ"ן. וזה לא שחסרה למפגינים נוכחות בזרועות הלוחמות השונות של צה"ל. הם נמצאים שם ובכל מקום, אבל האחוז שלהם ניכר במיוחד במקומות שבהם נדרשת מצוינות ועליונות מהסוג שנראה השבוע בביירות. יצירתיות, טכנולוגיה, מדע, חשיבה פורצת דרך.
בסופו של דבר, הברירה היא בין שקמה ברסלר ושיראל חוגג מאופקים לטלי גוטליב ואיציק זרקא. המחנה הליברלי הוא בעל המשקל המכריע בכל מה שקשור לתוצר הלאומי, להישגי המדע והטכנולוגיה, לכל המרכיבים שמייצרים את העליונות שנסראללה דיבר עליה. וזה לא אומר שאין כאן עוד קבוצות איכות בעלות זכויות. הציונות הדתית, למשל, שנושאת בעול הביטחון הרבה מעבר למשקלה באוכלוסייה. עד הופעת הביביזם, כולנו יכולנו לדור בכפיפה אחת בלי לשנוא זה את זה, בלי להאשים זה את זה בבגידה. אחים אנחנו. יש מקום לכולם ולכל הדעות. הביביזם שפך רעל, ארס ובנזין על הצלקות, על הפצעים המגלידים, על הגחלים הלוחשות והדליק את הזירה כולה. כל זאת, על שום מה? רק בגלל העובדה שמישהו העלה על דעתו שאפשר להחליף כאן ראש ממשלה. הם לקחו את נפתלי בנט והפכו אותו לבוגד, נוכל, שרלטן ונהנתן, על לא עוול בכפו. כשאני שואל את נציגי המכונה מה עולל להם בנט, הם מבשרים בקול גדול שהוא "גנב שלטון". למה הוא גנב שלטון? כי הוא הבטיח לא לשבת עם לפיד, או משהו כזה.
הם מתעלמים מזה שהמשיח שלהם הקים לאורך כל שנותיו את הממשלות שהבטיח לא להקים. הוא תמיד הבטיח ממשלות ימין והקים ממשלות מרכז־שמאל. הוא צירף את ציפי ליבני ואת אהוד ברק ואת יאיר לפיד וניסה לצרף את אבי גבאי וניסה להקים קואליציה עם מנסור עבאס, אבל לו מותר. בנט, שהבטחות הליבה שלו היו להחליף את נתניהו ולמנוע בחירות חמישיות, הפך ל"נוכל". רק משום שהעז להקים ממשלה.
ייקח שנות דור לרפא את זה. והכי מצחיק זה שאחרי שנתיים שבהן מכונת הרעל מאשימה את המוחים נגד הממשלה בכל ההטיות האפשריות של המילה בגידה, השב"כ אכן לכד השבוע ישראלי שחשוד בבגידה חמורה, נסע לאיראן וניהל מו"מ עם משמרות המהפכה על תעריף לרצח בכירים ישראלים. ובכן, סיור קטן בעמוד הפייסבוק של מוטי ממן מעלה כי הוא מזדהה עם רוב מסריה של מכונת הרעל. ביביסט על מלא. ואם זה לא היה שלנו, גם אני הייתי צוחק.
יגורש מהעיר
העובדה שדרמה פוליטית מטורפת כמו ההצרחה בין יואב גלנט לגדעון סער נדחקה לשולי הטור, אומרת דרשני. יחד עם דחיקתה של הדרמה, נדחקת גם הקריירה הפוליטית של סער לשוליים, בואכה קבורת חמור. סער הוא הפוליטיקאי המנוסה והיעיל ביותר במערכת (למעט נתניהו). זה מה שהוא היה. כנראה שזה כבר לא מה שהוא יהיה. קשה להאמין שזה קרה לו, האיש שמכיר הכי טוב את מלאי הנוכלויות של נתניהו, האיש שיכול לכתוב דוקטורט על הרשימה האינסופית של אנשים שכרתו דילים עם נתניהו, בנו על נתניהו, תקעו כף עם נתניהו, האמינו לנתניהו. מקום קבורתם של כל אלה לא נודע.
שורה ארוכה, אינסופית, שמתחילה בנסיכי הליכוד של פעם (מרידור, מילוא, בגין) דרך יצחק מרדכי ושאר שרי הביטחון (ארנס, ברק, יעלון, ליברמן, בנט, גלנט) וכל היריבים הפוליטיים שהאמינו למילת הכבוד שלו, לחתימתו, להקלטות שנתן בקולו ולמה לא: שאול מופז (שהצטרף לממשלת נתניהו דקה לפני הקדמת בחירות ובכך חתם על תעודת הפטירה של עצמו), יצחק הרצוג (שניהל איתו מו"מ אינסופי וברגע האחרון הושלך אל מתחת לגלגלי האוטובוס לטובת ליברמן), בני גנץ (שנבגד כבר פעמיים), אבי גבאי (שנמחק בגלל מו"מ עם נתניהו) וגם סער עצמו, שאחרי הסולחה הקודמת עם נתניהו הגיע איתו לסיכום שימונה לשר בממשלתו הבאה. ההתחייבות הזו הוקלטה על ידי יועצו של סער טל זילברשטיין בקולו של נתניהו. אם זה לא היה טור אלא סיטקום, כאן היה מכניס הבמאי קול של צחוק גדול בקהל.
קוראי הטור הזה מכירים את ההערכה העמוקה של כותבו לסער. בניגוד לרבים אחרים, הוא אידיאולוג ימני אמיתי שמעולם לא התפשר על עקרונותיו. הוא גם מאלה שעושים מאמץ עליון לקיים הבטחות ועקרונות. המפלגה הצנועה שהקים לא התפרקה. לא נרשם אף עריק בתקווה חדשה בתקופת ממשלת השינוי, למרות הר תלול של פיתויים שקיבלו חבריה. הוא היה המוח העיקרי מאחורי הקמתה של הממשלה ההיא, חייו הפוליטיים עמוסי קרבות מוצלחים, תעלולים פוליטיים מבריקים ולא מעט הישגים. הוא שמרן משפטי אבל לא מטורף סדרתי או פירומן משיחי כמו שני אלה שניסו להרוס את המערכת. הוא גם לא התפתה לקונספציית "חמאס מורתע" ואמר, לאורך כל הדרך, את כל הדברים שהתבררו כמדויקים, גם בדיעבד.
כל זה עלה בעשן בתוך יומיים. סער כרך לעצמו את עניבת החנק, טיפס בכוחות עצמו על הכיסא והצליח גם לבעוט בו. כרגע, סיכוייו להיות שר ביטחון לא ברורים. אנשי נתניהו מספרים שגלנט ניצל השבוע רגע אינטימי בין דיון לדיון כדי לנסות לפתוח עם ביבי דף חדש (אנשי גלנט מכחישים בתוקף). הם לא ידעו אם גם התנצלותו של גלנט נפתחה במילה "גבירתי". במקרה הזה לפחות, המילה הזו נדרשת. כי אותה גברת היא בעלת המילה האחרונה בסאגה. נתן אשל אמר בזמנו שגדעון סער יהיה שר הביטחון כמו שהוא (אשל) יהיה מפקד חיל האוויר. מח"א הנוכחי, תומר בר, כבר החל להזדכות השבוע מחפציו ולהתכונן לחפיפה עם אשל, כשהעסק התהפך שוב בגלל המלחמה בצפון והתבהלה בקיסריה. כרגע, אין לדעת איך זה ייגמר, אבל יש לדעת שהמסע של סער לצמרת כנראה נגמר.
אני חושב שאני יודע מה עבר לו בראש. ראשית, האכזבה, שלא לומר זעם, על מצביעי המחנה "שלו", המחנה שרואה בבנימין נתניהו סכנה ברורה ומיידית למדינה. אין מי שיודע להסביר את הסכנה הזו טוב מסער. הוא מכיר אותה היכרות אישית. ואין מי שחטף יותר ממנו ממכונת הרעל הביביסטית (היה מצחיק עד דמעות לראות את אותה מכונה תוקפת השבוע את הביקורת נגד סער ממחנה הרל"ב). סער פרש מהליכוד, הימר על חייו הפוליטיים והקים מפלגה רק כדי לפטור את המדינה מעונשו של נתניהו.
הוא הצליח בניתוח, אבל החולה מת. לאחר שאיבד את מצביעי הגוש הביביסטי, הפנו לו עורף גם מצביעי הגוש האנטי־ביביסטי. זה הטריף אותו. בימיו הטובים, היה סער התקווה הגדולה של הימין. באופן מוזר, הייתה לו תמיד גם תמיכה לא קטנה במעוזי השמאל, תל אביב והמחנה הליברלי. כל זה אבד, וסער לא הבין למה. כשצנח אל מתחת לאחוז החסימה, חשב שזה זמני. אבל זה לא היה זמני. הפתרון שלו היה לשכנע את אביגדור ליברמן ונפתלי בנט להקים את המפלגה הימנית־ממלכתית הגדולה, את הליכוד החדשה, את הימין בלי הביביזם.
גם כאן הוא נדחה. בנט לא רוצה שזה יקרה עכשיו, וליברמן, טוב, את ליברמן קשה לפרשן או להבין. כל אחד משני אלה סבור שהוא ראש הממשלה הבא ולא בוער להם לדאוג גם לעתידו של סער. אז הוא החליט לדאוג בעצמו לעתידו. התוכנית שלו הייתה להתייצב ליד נתניהו, להגיע לפיוס, אבל להיות המבוגר האחראי והשפוי בתוך הים הגועש של הטרללת. לוודא שלא ימונה רמטכ"ל מופרך, שהיועמ"שית שהוא מינה לא תפוטר, שמערכת המשפט לא תופרט. תמורת זה, לתת לנתניהו חוק גיוס (השתמטות), העברת תקציב ועוד שנתיים בשלטון. סער קיווה שהליכודניקים ישכחו לו את העריקה ושהרל"ביסטים יפרגנו לו על השפיות. הוא לא הבין שזה לא עובד ככה במקומותינו. אנשים לא שוכחים ולא מפרגנים.
האיש שהעיד לא מזמן בפני ועדת החקירה האזרחית, הסכים לוותר על הקמת ועדת חקירה ממלכתית. מהעובדה הפשוטה הזו, אפילו סער לא יוכל להימלט. עכשיו הוא מוצא את עצמו נתון לחסדיו של נתן אשל. דמו הותר. נתניהו כבר אמר לכמה אנשים בימים האחרונים שבמצב הביטחוני הנוכחי יהיה לו קשה להשלים את המהלך. זה לא אומר שזה לא יקרה. זה כן אומר שהסיכויים לא גבוהים. סער, שהיה מאלה שאומרים על נתניהו שהוא תמיד ישלם את המחיר המופקע, יאכל את הדגים הסרוחים ויגורש מהעיר, מוצא את עצמו עכשיו באותו מצב. אגב, העיר היא תל אביב.