גדעון סער קיבל אתמול את ההחלטה הנכונה, בזמן הלא נכון. אסור היה לו אפילו לשקול את החלפתו של יואב גלנט בעיצומה של מלחמה סבוכה, נפיצה וארוכה כל כך. ההודעה של סער אתמול הייתה ארוכה, מפורטת, מנומקת, אפולוגטית ונואשת. הוא חזר לימי בן־גוריון, פרס ובגין.
אבל אנחנו לא בימים ההם. אנחנו בימים האלה. בן־גוריון מת ויורשו, בנימין נתניהו, עוסק בעיקר בהישרדות אישית. סער יודע את זה טוב יותר מכולנו. ולכן, גם אם רוב ניתוחיו המלומדים בהודעת הפרישה שלו נכונים, השורה התחתונה לא תשתנה: סער ייכנס להיסטוריה כמועמד לתפקיד שר הביטחון הבא לשעבר.
חמישה משרדי ממשלה יסגרו: הסעיף בחוק ההסדרים שיפרק את הממשלה?
בוושינגטון שוקלים: עד כמה לתמוך בישראל במלחמה בלבנון
נכון, היו בישראל שרי ביטחון אזרחיים מצוינים, טובים משרי הביטחון ה"צבאיים". לסער יש את הכישורים והניסיון הנדרשים. אבל כל זה לא רלוונטי. כניסה לתפקיד שר ביטחון למי שלא גדל במערכת הצבאית היא אירוע מורכב המצריך זמן הסתגלות ולמידה. דבר כזה לא עושים בתוך מלחמה, רגע לפני שהיא עולה קומה והופכת, אולי, לעימות רב־זירתי אזורי בעצימות גבוהה.
ועוד לא דיברנו על הנסיבות הפוליטיות. על העובדה שההצטרפות של סער אמורה להנשים את כהונתו של בנימין נתניהו, שעד לפני כמה דקות סער היה ראש המנסים לקצר אותה. מה הוא גילה על נתניהו שלא ידע קודם? או שמא הוא גילה דברים דווקא על עצמו, ועל מעמדו הפוליטי? אם סער התכוון להכשיר את קומבינת האי־גיוס של החרדים כאתנן להחייאת הקריירה הפוליטית שלו, הרי שזה לא יסולח, לא יכופר ולא ייאמן.
הפרשה הזו מרתקת, ושוברת את כל שיאי המופרכות הקודמים שנשברים כאן מדי יומיים. בואו נתחיל בנתניהו: הוא נותן אוקיי לסער על תיק הביטחון בדיוק בזמן שבו הוא מחליט להעביר את מרכז הכובד של המלחמה לצפון. אלא שבאותו זמן בדיוק, על פי הפרסומים הזרים, הוא גם יודע שעוד מעט העסק כולו יגיע לנקודת רתיחה ב"עיד אל־ביפר" ובמתקפת מכשירי הקשר שבעקבותיו.
הוא יודע שבמצב כזה יהיה לו קשה מאוד להחליף את גלנט. ולמרות זאת, הוא ממשיך במהלך. כזה הוא נתניהו. כשחוטבים עצים עפים שבבים, ומבחינתו גדעון סער הוא שבב. אחד מתוך רבים שהתעופפו סביבו לאורך השנים.
אל תגידו לא ידענו - הטבה מיוחדת למי שרוצה ללמוד אנגלית. לחצו כאן לשיעור ניסיון מתנה וללא התחייבות>>
נעבור ליואב גלנט: באותם ימים קריטיים שתוארו כאן, גם שר הביטחון שינה פוזיציה. כשהבין שנתניהו אכן מתכוון להחליף אותו, הפך גלנט לנץ ביטחוני בכל הקשור לחיזבאללה. הוא פשוט שלל מנתניהו את התירוץ הרשמי להחלפתו, התבוסתנות לכאורה בכל הקשור למהלכי ההתקפה בצפון. התירוץ הזה היה עקום מלכתחילה, אבל עכשיו גלנט קבר אותו קבורת חמור כשהתיישר עם כל מה שקרה בצפון בימים האחרונים ותפס פוזיציה סופר אגרסיבית. בכך נשלל מנתניהו הטיקט ה"מקצועי" להחלפת סער, ונותרה רק ערימת גללים פוליטית באושה.
מאחורי הקלעים ניטשו קרבות רחוב מעניינים. השעיית המהלך להחלפת שר הביטחון היא גם ניצחון לווינרית האמיתית שיש כאן, הלא היא "הגברת" נתניהו. כשנתן אשל אמר לפני כמה שבועות שסער יהיה שר הביטחון כמו שהוא, אשל יהיה מפקד חיל האוויר, הוא כנראה ידע מה הוא אומר ועל מה הוא נסמך. לאורך השנים זה הוכח אין־ספור פעמים: אנשים שסמכו על נתניהו נותרו עירומים וחסרי כל וגורשו מהעיר. אנשים שסמכו על "הנתניהו הנכונה", כלומר על שרה, הרוויחו.
גם אנחנו הרווחנו. תארו לעצמכם שנתן אשל היה מפקד על התקיפה המדהימה של חיל האוויר בדאחייה של ביירות ביום שישי, או על כל העבודה המטורפת שהחיל הזה נותן בחודשים האחרונים באין־ספור זירות, כל אחת רגישה, נפיצה ומורכבת מקודמתה. תחברו לזה את המודיעין המטורף בזמן אמת ואת יכולת הביצוע והדיוק, ותקבלו את ישראל הקודמת, זו שלפני 7 באוקטובר. ברוכה הבאה.
מה יהיה עכשיו? ההערכה היא שדרכו של סער בחזרה לליכוד אינה הפיכה. נכון, את הגשרים בליכוד הוא שרף מזמן, אבל את הגשרים בצד השני הוא שרף עכשיו והם לא בני שיקום. האם יתפשר על תפקיד אחר, כמו שר החוץ או שר המשפטים? האם נתניהו יציע לו את התפקידים האלה? האם יסתפק באפשרות לחזור לליכוד ולהתחיל לבנות את המחנה שלו מחדש? כל הדברים האלה ייסגרו בימים הקרובים.
מי שצריכים לעשות חשבון נפש הם "חבריו" של סער למחנה האופוזיציה, אלה שאפשרו לו לזלוג בחזרה לצד השני. לנתניהו זה לא היה קורה. עובדה, לנתניהו זה באמת לא קורה. במקום לעבוד עם סער ולבנות סביבו חומה סינית, הם נתנו לו לבעור ולהתפוצץ עד שהחליט לערוק. זה התחיל בבני גנץ, שהיה צריך לעשות הרבה יותר כדי להשאיר את סער במחנה הממלכתי, ונמשך באביגדור ליברמן, שלא לקח ברצינות את איומיו של סער ואחר כך, כשכן לקח אותם ברצינות, העדיף להתעלם ולתת לסער לברוח.
ככה לא בונים חומה, ככה לא מארגנים אופוזיציה, ככה לא מפילים ממשלה אלא להפך - ככה מנציחים את כהונתה. העובדה שממשלת חורבן חסרת כל כישורים, שחבריה מרוכזים בביזה, הרקבה של המערכת הממשלתית, שפיכת בנזין על כל מוקדי התבערה האפשריים, פירוק הכלכלה, השמדת מעמדנו הבינלאומי וגידוף כל מי שלא מסכים איתם, הייתה צריכה לעוף מכאן לבית הקברות הפוליטי כבר מזמן. במקום זה, מי שנראים כאלה שעומדים לעוף מכאן אלה דווקא חברי האופוזיציה.