הצופה בערוץ 14 יכול לתהות: מה פשר העליצות שמלווה את השידורים? כלומר, זה שהם ימניים, ביביסטים וכדומה מובן ומקובל. זכותם. אך מניין מגיעים גילויי האושר? מאיזה מעיין נובעים פרצי ההנאה? גם הפרסונות הטלוויזיוניות קורנות משמחה, וגם המשדרים עצמם מלאי חדווה.
ה"פטריוטים" היא יותר מהכל תוכנית בידור. שרון גל מחייך לכל אורך השידור, מגי טביבי לא דרמטית ולא קודרת, משל היינו בזמנים רגילים ונורמליים. כאילו שהכובד, האבל והכאב הלאומי הלא נגמר אינם מנת חלקם.
כשהחדשות הפכו להיות מכבסת מילים - היחיד שמצליח לדבר ללבבות ההמונים זה ערוץ 14
בתוכנית "ריקלין וסג"ל" זה ניכר במיוחד. הם משדרים תוכנית אקטואליה יומית ב־18:00. האיחוד ביניהם מוצלח, הם משלימים זה את זה ומסכימים על הכל. ממשיכים זה את משפטו של זה. רוב התוכנית הם נראים באורות, משועשעים. יש להם נטייה מוזרה לפרגן לכתבים שמגיעים אליהם. "ועכשיו לכתב המצוין שלנו הלל ביטון רוזן", או "והנה מגיע אלינו הפרשן המעולה נועם אמיר", או "תראו מי נכנס לאולפן עכשיו, פליישמן שלנו, לא להאמין". אולי בגלל מצוקת מרואיינים, כל אורח מפתיע אותם שם, גם אם הוא סתם עובד בבניין.
״ריקלין וסג"ל״ זו תוכנית האקטואליה הכי שמחה על המסך. המידע שהם מביאים נבדק בחלקו. לעתים מתגנבים לשידור רבעי אמיתות, חצאי קונספירציות, שברי מידע. למשל, על פרשיות ריגול תמהוניות. אחד האורחים הקבועים הוא ח"כ אלמוג כהן עם אותו סיפור על מרגל בצבא. אף על פי שאף ערוץ אחר לא מתייחס לזה, הם ממשיכים לעקוב. כשהם מתחקרים את כהן למי הוא מתכוון, הם שואלים אותו, "יכול להיות שזה מישהו שהיה ב'עובדה' לא מזמן?", כאילו אנחנו במשחק "גלה מי אני ב־20 שאלות". סג"ל מסתכל על ריקלין, שאומר לכהן, "אל תיתמם". שלושתם כאילו ממתיקים סוד שאסור לספר לצופים. הם עוסקים בניחושים, בהשערות משוללות אחיזה במציאות, או ב"אמת", או בגבולות ההיגיון.
למרות היותם חובשי כיפה, ימניים ובעיקר שמרנים - הם מהפכנים. רדיקלים. אחרי צפייה יומית בתוכניתם, האדם משוכנע שהמדינה מתנהלת על ידי דמויות צללים חזקות ומסתוריות הנפגשות באישון לילה וחורשות רע - ורק הם יודעים על זה. אין בידיהם עובדות, ביסוסים או נתונים, אלא רק אינטואיציות, השערות וזריעת ספקות. אחרי כל ידיעה ריקלין מסיים ב"מעניין מאוד מה שאתה מספר לנו פה", כמעין בלש חרש שגילה עוד טפח ממזימת־העל.
באחד הדיונים סג"ל טען שהצבא לא מתקדם בגלל הסינים. אחרי שתיקה של מבוכה הוא מסתכל על ריקלין לקבל אישוש לכיוון הלא צפוי. שמעון לא מבין על מה הוא מדבר. הוא מסתכל על הפרשן הצבאי, שעונה להם שאין איש בעולם שחושב ככה. סג"ל מבהיר שגם הוא לא.
זה לא ארץ נהדרת. זה ארץ חושדת, זורקת, משערת. סג"ל ממשיך לטעון שהכל זה דיפ סטייט. "בגלל זה בן־גוריון פרש מהממשלה", הוא אמר. אין גבולות. לא לדיון ולא לדמיון. זה משדר ללא שליטה ובלתי ניתן לעצירה. סטיכי. פסיכי. את התסריט הזה אי אפשר להמציא. בצפייה בתוכנית קשה להאמין שאי־פעם אראל סג"ל נחשב לאדם שמבין הומור. בניגוד לינון מגל, שהוא אדם מצחיק על מלא, סג"ל מספר חידודים בסגנון הגיחי. "איך מפקד חיל האוויר לא ידע על ה'נובה' בשעה ארבע וחצי? אולי הוא לא שילם כבלים". ריקלין ממשיך, "יכול להיות שהוא ישן עם חליוה באילת?". קורע.
ערוץ 14 כיף לצפייה. הוא ויטאלי. כולם נראים מוקסמים, הם רואים את הקטסטרופה, חיים במדינה, מודאגים וחוששים כמו כולם - אך ההבדל הוא שהם מאמינים. חלקם משוכנעים שאנחנו בתקופה תנ"כית, שהטבח של 7 באוקטובר מקרב אותנו לגאולה. יש להם פנטזיות כיבוש שעומדות להתגשם, שכל הרע הזה יוביל אל המטרה הגדולה, רק צריך להפעיל כוח. ואז עוד כוח. ללא ניואנסים וללא שיקולי מוסר. החטופים וההרוגים הם אולי שלב בדרך לגאולה, לסיפוח שטחים, להתקרבות לאלוהים. ה"חג שמח" של אורית סטרוק, התובנה של המגישה דנה ורון מזה שהגליל נחרב - "כי אם הרוע הזה מתקיים, יתקיימו גם דברים טובים". הכל זה חלק ממעין מסיבת טראנס הזויה, מבהילה.