את הממצא המשונה הזה כבר הצגנו בעבר, והוא לא השתנה משמעותית. הוא נראה כמו מצב של חוסר התאמה בין מה שישראלים אומרים על המלחמה בעזה לבין מה שהם אומרים על המלחמה בלבנון.
עיתון ערבי טוען: "ישראל לא מתכוונת לעצור; המטרה – השמדת יכולות חיזבאללה"
טעות קשה: זאת המלכודת שטומן חיזבאללה בהפסקת האש
על עזה פחות ממחציתם (42%) אומרים ש"מטרות המלחמה יושגו במלואן". על לבנון רובם הגדול (84%) אומרים שאם תהיה מלחמה "צה"ל ינצח בה".
איך זה יכול להיות? איך יכול להיות שאת חמאס החלש לא ננצח, ואת חיזבאללה החזק יותר דווקא כן? הכל שאלה של ציפיות. הציפייה להשגת המטרות "במלואן" אינה זהה לציפייה ל"ניצחון".
האם ישראל תנצח בעזה? תלוי מה פירושו של ניצחון. אם מדובר על השגת המטרות במלואן, כנראה שלא תנצח. זה מה שסבור הציבור. אם לא מדובר על השגת המטרות במלואן, אלא ברובן, אולי כבר ניצחה, או תנצח.
ועוד לא שאלנו אילו "מטרות" צריך להשיג "במלואן". הבסת הכוח הצבאי של חמאס זה דבר אחד. והוא במידה רבה נעשה. לפני כמה ימים שמעתי במו אוזניי את תמיר הימן, ראש אמ"ן לשעבר וראש INSS בהווה, הסקר שאני מצטט כאן הוא של INSS, מסביר שחמאס ככוח צבאי הוכרע. עכשיו אין שם צבא, יש כוחות גרילה. אז המטרה הזאת הושגה.
מצד שני, נותרה המטרה של הבסת חמאס ככוח גרילה. האם גם זו מטרת המלחמה? ומה עם החזרת החטופים? זו, רשמית, מטרת מלחמה שלא הושגה, בטח שלא במלואה. אולי אליה מתכוונים המשיבים כאשר אינם משוכנעים שמטרות המלחמה יושגו במלואן.
ומה עם הושבת שלטון אחר, במקום חמאס, כאחראי על ניהולה של עזה? המטרה הזאת נראית רחוקה-רחוקה. אם זו בכלל מטרה. אולי שלטון אחר יהיה שלטון ישראלי, ואז זה כבר מה שחצי קורה בפועל. אין בעזה כוח משמעותי אחר מלבד ישראל.
את אותן שאלות, ואולי עוד כמה, אפשר לשאול גם על התחזית האופטימית של רוב הציבור ביחס ללבנון, ויש לציין שזו תחזית שלוקטה עוד לפני שהתפוצצו ביפרים, ולפני שחוסלו ראשי כוח רדואן. כלומר, אולי היום, אחרי שבוע של בעיקר הצלחות, יש עוד יותר ישראלים שמשוכנעים שצה"ל ינצח "אם תפרוץ מלחמה בגבול הצפון".
אבל מה זאת אומרת "תפרוץ מלחמה"? האם כבר פרצה מלחמה, ואם לא, איך נדע שפרצה מלחמה – האם רק רקטות למרכז יעידו שפרצה, או הפצצות משמעותיות על ביירות יעידו שפרצה, או שתהיה הודעה של דובר צה"ל, או רק תמרון קרקעי של כוחות ישראליים בתוך לבנון יעיד על מלחמה?
חשוב להבין מה מצפים הישראלים מהמלחמה המתפתחת בצפון, משום שמהציפייה תיגזר גם תחושת ההישג או הכישלון. במלחמת לבנון השנייה היו הישגים, ובכל זאת שררה תחושת כישלון, או לפחות אי־הצלחה. במלחמת לבנון הראשונה ישראל הגיעה עד לכיבוש פאתי ביירות, וגם אז הייתה תחושת כישלון.
מה ייחשב לניצחון בלבנון? השגת ניצחון יכולה לבוא בשני אופנים, עם הרבה גוני ביניים כמובן. אפשר לקבוע מטרה מאוד שאפתנית, להשיג אותה, וכך לנצח. אפשר לקבוע מטרה צנועה, להשיג אותה יותר בקלות, וכך לנצח. קושי מסוים ונפוץ מאוד אצלנו נוצר כאשר מסיבות של פוליטיקה המנהיגים מכריזים על מטרה שאפתנית, אבל מכוונים בפועל למטרה צנועה. זה המקרה שבו אנחנו גם מנצחים (אם מנצחים) וגם מאוכזבים.
לכן כדאי לומר מראש: אם יהיה ניצחון, וכולנו כמובן בעד ניצחון, זה יהיה כנראה ניצחון מוגבל ולא מרומם רוח. חיזבאללה יספוג מכות שישכנעו אותו שאין מנוס מפשרה כלשהי שנוגעת לפריסת הכוחות שלו בלבנון.
זה הכל. ניצחון משמעו נסיגה מסוימת של כוחות חיזבאללה צפונה והפסקת אש. ואם יבוא ניצחון גדול, נוכל להוסיף על פריסת הכוחות המחודשת גם מנגנון שיקשה על חיזבאללה לחזור ולהתעצם בתוך לבנון. כלומר, תחילתו של תהליך איטי והדרגתי של היחלשות. במבט ריאלי, זה המקסימום. זה מה שיהיה ניצחון גדול.
האמריקאים אומרים בצדק שחבל להילחם אם ברור מראש שהסוף יהיה הסכם דיפלומטי מהסוג שמונח על השולחן. רק שהם מפנים את האמירה הזאת לכתובת הלא נכונה: קל להם לדבר עם ישראל, אז הם פונים אליה עם האמירה הנכונה הזאת. אבל הכתובת היא חיזבאללה.
לו הארגון היה נכון להסכם כזה, אפשר היה לסגור וללכת. בינתיים, הוא לא מראה סימנים שהוא נכון להסכם כזה, ושום דילוג של המתווך עמוס הוכשטיין לא משנה את העובדה הזאת.
נאמר מעתה: ישראל חותרת לניצחון בלבנון, שפירושו הסכמה של חיזבאללה לחתום על ההסכם שהציע הוכשטיין. האם לזה מתכוונים כל הישראלים שמביעים ביטחון גדול ביכולתו של צה"ל לנצח בלבנון? או שמא, כאשר יתברר שזה כל מה שאפשר להשיג בעולם האמיתי של לחצים ושיקולים, הם יהיו מאוכזבים ויתחילו לומר גם על לבנון את מה שהם אומרים על עזה: מטרות המלחמה לא יושגו במלואן.
על נתוני ההגירה
לא קל לחשב כמה ישראלים עוזבים את ישראל. לא היה קל בעבר, לא נהיה קל יותר בהווה. לא קל לחשב, ולא קל לדעת אם שינויים נובעים משינוי בשיטות חישוב או משינוי במציאות. את כל זה צריך לומר, את כל זה צריך להביא בחשבון, כאשר מביטים בנתוני הלמ"ס שפורסמו השבוע, ושאמורים לעשות סוג של סדר בשיעור העוזבים והחוזרים.
שיטת הבדיקה והחישוב שונתה. גם המספרים השתנו. הם השתנו גם בבדיקה של המגמה לאחור – כלומר, בשיטה החדשה התגלה שלאורך כל העשור האחרון עזבו את הארץ הרבה יותר ישראלים מכפי שחשבנו (וגם חזרו יותר).
הם השתנו גם בבדיקה להווה – לפי השיטה החדשה, הייתה קפיצה גדולה בשיעור העוזבים בשנה שעברה (46%). מותר להניח שהקפיצה נובעת מהמציאות שכולנו חיים בה. מותר להמשיך לחשוד שעדיין איננו יודעים במדויק כמה עוזבים.
כל זה לא קשור למלחמה. כל זה קרה לפני המלחמה. ייתכן – אם כי קשה לדעת – שיש ליציאה מהארץ קשר למתח החברתי שקדם למלחמה. בכל מקרה, מי שעזבו היו בעיקר צעירים. מי שעזבו היו משכילים. אלה סימנים בעייתיים, משום שמשמעותם היא שישראל מאבדת אוכלוסייה יצרנית.
מצד שני, מי שעזבו היו בעיקר לא ילידי הארץ. כלומר, מדובר במהגרים פעם שנייה. חוקרים שעוסקים בהגירה נוטים להפריד בין מהגרים ילידי המקום לבין מהגרים שאינם ילידי המקום.
נטייתה של הקבוצה השנייה להגר הרבה יותר גבוהה. היא נעקרה פעם אחת, היא נעקרת יותר בקלות בפעם השנייה. לפעמים ההגירה הראשונה היא תחנת ביניים מתוכננת מראש. לפעמים ההגירה הראשונה מביאה למסקנה שהמקום שאליו המהגרים באו אינו המקום הנכון עבורם.
כמובן, המשמעות מבחינת אובדן ישראלים זהה. ישראל עדיין מאבדת אוכלוסייה צעירה ומשכילה. אבל יש להביא בחשבון שבכל מדינה קהילת המהגרים היא זו שעוזבת ראשונה אם יש לה אפשרות לעשות זאת. ובינתיים, זה בעיקר מה שקורה.
לא נעים, אבל גם את זה צריך לומר: ספק אם יש לישראל דרך כלשהי למנוע התגברות של הגירה החוצה בחודשים ובשנים הקרובות. אחרי מלחמת יום כיפור היה גל הגירה גדול. המלחמה המתנהלת כעת קשה יותר, ארוכה יותר, מרה יותר. יש בישראל לא מעט תושבים שאינם אופטימיים ביחס לעתיד המדינה. יש בישראל לא מעט תושבים שמחזיקים בדרכונים זרים. חלקם יעזבו.
בסקר של JPPI שערכנו לפני כמה חודשים, כרבע מתושבי ישראל הסכימו לאמירה "אם הייתה לי אפשרות מעשית להגר לחו"ל, הייתי עושה זאת". כמחצית מהחילונים בישראל אינם בטוחים שלילדים או לנכדים שלהם כדאי לחיות בישראל. לכרבע מהיהודים יש דרכון זר. עוד כ־7% בתהליך להוצאת דרכון זר. עוד כ־7% אומרים שבכוונתם להתחיל בתהליך להוצאת דרכון זר.
מאלה, שיעור הסבורים שייתכן שלילדים כדאי לחיות במקום אחר הוא גבוה למדי. כלומר – מגמה שמאותתת לכיוון הגירה כבר מתקיימת. המדינה לא תוכל למנוע אותה, מה שתוכל הוא לפעול כדי למתן אותה – או לפעול באופן שיחריף אותה.
קל לזהות את העוזבים, קל לזהות את הסנטימנטים שדוחפים אותם החוצה. מכיוון שכך, קל למדי גם להבין כיצד למתן את מגמת העזיבה. הקושי אינו קושי של פענוח, אלא קושי של סדרי עדיפויות.
ניתן דוגמה: נניח שיתברר שכל עיכוב נוסף במינוי נשיא לבית המשפט העליון דוחף עוד עשר משפחות ישראליות החוצה (וכמובן, לעולם לא נוכל לעשות חישוב כל כך מדוקדק של סיבה ותוצאה, אבל הכוונה כאן היא להציג טענה פשוטה באמצעות דוגמה פשטנית).
נניח שיתברר שמינוי מיידי של נשיא לבית המשפט העליון ימנע את עזיבת המשפחות הללו, ושאנחנו אומדים את מספרן הכולל, אחרי כל הדחיות האפשריות, ב־200 משפחות.
עכשיו צריך להחליט. אפשר לומר: מי שרוצה, שילך. אנחנו לא משנים מדיניות כדי לגרום לישראלים להישאר. זו עמדה עקרונית שניתן בהחלט להגן עליה. אפשר לומר: נדחה קצת את המינוי, כדי להעביר את המסר, ואז נעצור. כלומר, נוותר – נניח – על 50 מתוך 200 המשפחות כדי שיהיה ברור שאנחנו לא נבהלים מכוונות עזיבה של ישראלים שלא מוכנים לקבל את תוצאות המשחק הדמוקרטי.
אפשר לומר: הדחיות האלה של בחירת נשיא לעליון לא כל כך חשובות, הן בעיקר משחק כוח ילדותי של שר שמיום ליום מתגלה כמה הוא... ילדותי. אם התוצאה שלהן היא עזיבה של 200 משפחות ישראליות צעירות ויצרניות, נוותר על הדחיות.
כמובן, החיים אף פעם לא כל כך פשוטים. וברור שיכולים להיות מקרים שבהם צריך להתעקש, כי מדובר על נושא חשוב מאוד, שיש הכרח לטפל בו גם אם התוצאה תהיה הגירה החוצה של ישראלים רבים, ויכולים להיות מקרים שבהם קצת טיפשי להתעקש, כי מדובר על נושא לא חשוב, והנזק יהיה גדול מהתועלת. איפה טמון הקושי? בין השאר בהחלטה מה "חשוב" ומה "לא חשוב".
בעיניי, הדחייה של מינוי נשיא לעליון היא מעשה דווקני. הייתי מוותר עליה בשמחה כדי להשאיר עוד כמה ישראלים בארץ. אבל צריך להודות ביושר: בעיניי מלכתחילה לא הייתה שום בעיה במינוי נשיאי העליון, כך שזו חוכמה קטנה מצידי לוותר בנושא הזה.
יכול להיות שמנקודת מבטו של שר המשפטים יריב לוין שווה לוותר על 200 משפחות ישראליות כדי לקדם את השינוי שהוא כל כך רוצה במערכת המשפט. ושוב – המאזן הזה תמיד יהיה סובייקטיבי. כמה חשוב בעיניך לשמור על כל ישראלי בישראל, לעומת כמה חשוב בעיניך לבצע את מה שאולי גורם לישראלי להרהר בהגירה החוצה מישראל.
וישנם גם גישת "שילכו". גישתם של לא מעט ישראלים פטריוטים, שחשים בוז כלפי מי שבוחרים לשקול חיים במקום אחר, או עלבון בשל העובדה שיש מי שבוחרים לשקול חיים במקום אחר. זו גישה אידיוטית.
כלומר, היא הגיונית אם מתברר שמחיר השארתם של המתכוונים לעזוב כל כך גבוה בעיניכם עד שאי אפשר לשלם אותו. אבל אם המחיר לא גבוה בעיניכם, אזי לומר "שילכו" מתוך כעס, או אדישות, או דווקנות, זה פשוט לא מעשה חכם. זה מעשה לא פטריוטי, כי הוא פוגע במדינת ישראל. מי שאומר כך פוגע במדינת ישראל.
למה? הביטו שוב בנתונים על העוזבים. הם צעירים ומשכילים. משמע, 50 אלף ישראלים שמשלמים מיסים, וישלמו עוד הרבה שנים. 50 אלף ישראלים שנושאים בנטל החזקת המדינה. הלמ"ס לא יודע לפרט מעבר לזה. אין לו נתונים על המקצוע של הישראלים הללו. אבל ברור שאם מדובר במהנדסים, או ברופאות, או במתכנתים ברמה גבוהה, או בכימאיות, ישראל תפסיד מעזיבתם של הישראלים הללו. היא תיפגע – שזה אומר שאנחנו, כולנו, ניפגע.
מסמר קטן, מקדונל
הכירו: מייק מקדונל, האיש שאולי יקבע את עתידכם. מייק מי??? מקדונל. בן 58, מתגורר באומהה, נברסקה, נשוי ואב לילד. ואיך מקדונל יקבע את עתידכם? לפני שנסביר נזכיר: "מפרסתו הימנית, של סוס קרבות דוהר, בבוקר צח וזיווני, נפל פתאום מסמר". זה ציטוט משיר שאתם בטח מכירים. שיר עם הפזמון "הכל בגלל מסמר קטן". ובכן, מקדונל הוא מסמר קטן. ואם ייפול, אין לדעת מה יקרה לסוס האמריקאי, שישראל רוכבת עליו.
עכשיו לסיפור: בחירות לנשיאות באמריקה מוכרעות באמצעות אלקטורים. לכל מדינה יש מספר של אלקטורים, לפי גודל האוכלוסייה, ומי שזוכה ב־270 אלקטורים מאוסף כלשהו של מדינות זוכה להיכנס לחדר הסגלגל.
דוגמה: ניצחון בפנסילבניה מקנה 20 אלקטורים. קליפורניה, 55. טקסס, 38. וכן הלאה. חוץ מאשר בשתי מדינות. במיין ובנברסקה המנצח לא זוכה בכל האלקטורים. שני אלקטורים מקבל המנצח במדינה, ושאר האלקטורים מחולקים לפי מחוזות בחירה.
כך נבראה "הנקודה הכחולה" של נברסקה. מדינה אולטרה-שמרנית, שמצביעה לרפובליקנים, אבל יש בה מחוז אחד, בעיר אומהה, שמצביע לדמוקרטים. אלקטור דמוקרטי במדינה רפובליקנית.
כמה חשוב אלקטור אחד? זה תלוי בשאלה כמה צמודות הבחירות. ב־2024 הוא מאוד חשוב, בעיקר לנוכח הסקרים והחלוקה המסתמנת של מנצחים ומפסידים במדינות שונות. לפני כמה שבועות כתבנו כאן על "החומה הכחולה" של קמלה האריס. היא צריכה להחזיק בשלוש מדינות סביב האגמים הגדולים – וויסקונסין, מישיגן ופנסילבניה – ואז תנצח בבחירות.
אבל השמטנו פרט אחד: זה מותנה בכך שהאריס תשמור על "הנקודה הכחולה" בנברסקה. בלעדיה, גם אם תשמור על "החומה הכחולה", יהיו לה 269 אלקטורים, כלומר, שוויון, כלומר, הכרעה בבית הנבחרים, כלומר, ככל הנראה ניצחון לדונלד טראמפ. עד כדי כך "הנקודה הכחולה" חשובה. והנקודה תלויה עכשיו על מסמר קטן: מייק מקדונל.
מקדונל הוא סנאטור מדינתי מנברסקה. נדייק: סנאטור מדינתי רפובליקני. אם הייתה לכם אפשרות להציץ בטלפון הסלולרי שלו, הייתם מגלים שהוא מקבל הודעה כל כמה שניות ממישהו או מישהי שמבקשים ממנו אחד משני דברים: "אל תשנה את דעתך!", או "אל תיקח מאיתנו את הניצחון!".
כל זה למה? כי את "הנקודה הכחולה" של נברסקה אפשר לבטל. הצבעה מדינתית יכולה לבטל את שיטת חלוקת האלקטורים המיוחדת שנהוגה בנברסקה, ולהחליף אותה בשיטת חלוקת אלקטורים שדומה לזו של שאר המדינות (חוץ ממיין).
יותר מזה: לרפובליקנים יש הרוב המיוחד שדרוש כדי להתגבר על פיליבסטר ולעשות את השינוי מספיק מהר כדי שיחול כבר על הבחירות הקרובות, בעוד כחודש וחצי (לדמוקרטים של מדינת מיין אין רוב כזה, לכן לא יוכלו לאזן את נברסקה בהחלטה מקבילה).
אלא שגם הרוב המיוחד של הרפובליקנים שיכול לחולל את השינוי תלוי על מסמר קטן. ואתם יודעים מי המסמר. תשאלו: ולמה שמייק מקדונל יחסום את חבריו הרפובליקנים וימנע ניצחון מהמפלגה שלו במרוץ לבית הלבן? לזה יש שלוש תשובות.
תשובה ראשונה: עוד לא בטוח שיחסום. הלחץ עליו כבד מאוד. טראמפ עצמו דיבר עם המושל, הסנאטור לינדזי גרהם נשלח לנברסקה כדי לשכנע. לא יהיה קל לעמוד בלחץ. אבל בינתיים מקדונל מתעקש (וטראמפ כועס בקול רם).
תשובה שנייה: מקדונל אומנם רפובליקני, אבל הוא רוצה להתמודד על משרת ראש העיר אומהה. כדי שיהיה לו סיכוי לנצח במרוץ למשרה הזאת, הוא צריך את הדמוקרטים שגרים באומהה יותר מאשר את הרפובליקנים שגרים בשאר המדינה.
תשובה שלישית: מקדונל הוא לא באמת רפובליקני. רוב חייו הוא היה דמוקרט. בעצם, רק בגלל קוצר הראות של המפלגה הדמוקרטית מקדונל החליף מפלגה. מעשה שהיה כך היה: מקדונל הוא קתולי אדוק, ולכן הצביע בשני עניינים נגד העמדה הדמוקרטית ובעד העמדה הרפובליקנית. גם בנושא הפלות – שהקתולים מאוד מתנגדים להן. גם בנושא שינוי מין לקטינים – שמקדונל סירב להסכים לו.
המפלגה הדמוקרטית נזפה בסנאטור הסורר שלה, אז הסנאטור הסורר עבר מפלגה. עכשיו הוא רפובליקני. אבל, כפי שמתברר, רפובליקני עקשן, שעוד לא החליט לתמוך במפלגה שלו עד הסוף.
איך תיגמר הפרשה הזאת קשה לדעת. אולי מקדונל ימשיך להתעקש. כך זה נראה השבוע. אולי המפלגה הרפובליקנית תציע לו תחליף לראשות העיר של אומהה כדי שישתכנע. תן קול – קבל משרת שר בממשל טראמפ. תן קול – קבל תמיכה במרוץ למשרת המושל.
משהו מהסוג הזה. כמובן, גם המפלגה הדמוקרטית יכולה להבטיח לו כל מיני דברים. תן קול – ונבטיח את בחירתך לראש העיר אומהה, ואם לא, ניתן לך משרה אחרת, וגם נחזיר אותך למפלגה שלנו, זאת שאתה שייך אליה במקור, ונתנצל על כך שנזפנו בך. רק דמיינו כמה משונה להיות מייק מקדונל. האיש שבסך הכל רצה להיות ראש עיר לא גדולה, ועשוי להיות מי שיכריע בקרב על הנהגת העולם.
ודמיינו גם את השרשרת שקושרת אתכם לאיש הזה, האלמוני כמעט לגמרי, בן ה־58 מאומהה (עיר של פחות מחצי מיליון תושבים). ישראל צריכה סיוע אמריקאי כדי לתקוף בלבנון.
לנשיא שייבחר בארה"ב יש השפעה גדולה על הסיוע שישראל תקבל. האלקטורים יקבעו מי הנשיא שייבחר. האלקטור של אומהה יכול להיות שובר השוויון בקרב האלקטורים. מקדונל הוא שובר השוויון בשאלה אם יהיה אלקטור מאומהה – או יבוטל האלקטור מאומהה. כלומר, עתידה של ישראל מונח על הכף, וייתכן שאת ההחלטה כיצד ייראה העתיד הזה יקבל אחד, מייק מקדונל. מסמר קטן.
השבוע השתמשנו במידע ובנתונים מאתר המדד, בנתוני הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה, בסקרי המכונים INSS ו־JPPI, בדיווחי "וול סטריט ג'ורנל" ו"ניו יורק טיימס".
[email protected]