יש טרנד כזה מגניב בשנים האחרונות ברשתות החברתיות, לקראת יום כיפור, אנשים המבקשים סליחה מעצמם בפומבי. בא לי לצנן טיפה את הפומפוזיות המתלהבת, ולציין בשיא הצניעות הקופצת בראש שיש לי טור בתולי כזה, עוד מ-2018, "הסליחות השנתיות שלי מהשנה האחרונה". טוב, אולי בתולי זה לא בדיוק הניסוח המיטיב לתאר את הטור בצורה המדויקת, אבל זרמו איתי רגע, בקריאה.

באותו זמן, פחות משנה לפני המפגש המשמעותי ששינה את חיי לנצח, חשתי אבודה. הרגשתי שעשיתי את כל הטעויות שרק ניתן להעלות על הדעת בדייטים. חשתי פגועה, אפילו פגומה, הרגשתי שלא משנה מה אעשה ומי יהיה אף פעם לא אספק את הסחורה, אף פעם לא אעלה על הפודיום לזוגיות ואקבל את הגביע הקדוש.

ברטרוספקטיבה כמובן שטעיתי. הרי בחיים, כמו בחיים, כמה שנדמה לנו שאנחנו יודעים הכל- כך מתעצמת הבורות שלנו מול עצמנו. ובחזרה לסליחות. בחמש שנים האחרונות, בזוגיות, שכה ייחלתי לה עם החסון ובכלל בחיים הללו עשיתי לא מעט טעויות והגיע הזמן שאתחיל לסלוח  לעצמי, כי אחרת איך אמשיך לטעות ולהבין שאני אשכרה מחכימה מטעיותיי.

אז סליחה קודם כל מגופי. סליחה שלמרות שהפסקתי לעשן בשנים האחרונות ואף ירדתי בכמויות האלכוהול - עליתי במשקל. סליחה, במסת השריר כמובן. רגע, זה לא מדויק, עליתי בשמחת החיים, לרוב, שהתבטא בין היתר במשקל, כי הבאתי חיים לעולם. פעמיים נוספות.

סליחה על הפעמים שעמדתי מול המראה ואמרתי לעצמי: "קיבינימט בא לי לרדת שבעה שמונה קילו", סליחה שאמרתי לעצמי "אולי קצת דיכאון זה דווקא טוב, זה סותם לי את הפה". סליחה שלא נהניתי עד הסוף אף פעם לחלוטין מאיך שאני נראית. סליחה טוסיק, סליחה ציצי, סליחה אגן יקר שלי שקראתי לך "אגן הים התיכון".

סליחה שהייתי הראשונה להשמיץ אותך והאחרונה לשבח. סליחה שבימים שהרגשתי יעל שלביה, התרסתי מול עצמי בבגד ים וחבטתי בנפשי. סליחה שלא נהניתי עד הסוף מהרגע. תודה לך גוף מהמם שסחבת שלושה הריונות, שניים מהם בסיכון יחסית, בגיל לא צעיר, צמודים, תודה ששרדת כדי לספר. ונתת לי גם חלב בשדיים. והחזקת מעמד. 

סליחה חסון שלי - על שהייתי בלתי. על שלעתים אני עדיין בלתי. גם בעיני עצמי בדקות מסויימות. סליחה שאני חופרת, מקטרת, קצת פולניה, זה חזק ממני, כי העייפות חלשה ממני וחוסר השינה לעתים מעביר אותי על דעתי. כמו שאתה יודע, אני מפצה בדברים אחרים, על פי רוב. תודה שאתה מעלה אותי כשאני יורדת ומצחיק אותי כשרוחי נשברת.

סליחה ילדים שלי - על כך שלא תמיד אני במאה אחוז סבלנות. אני רוצה, נשבעת. סליחה שהבאנו אתכם לעולם מטורף, למדינה מלחיצה, למציאות שהמנהיג שלה כבר מזמן הפסיק להנהיג ורק טובע ומטביע את הרפסודה שעשויה מחומרים מתכלים. סליחה שהילדות שלכם משוגעת, אנחנו מנסים לשנות לכם את ההווה, את העתיד, כדי שלילדים שלכם, לנכדים שלנו, יהיה מקום מבטיח לגדול.

מבטיחה לעצמי שאקרא את הטור הזה עוד חמש שנים, חמסה חמסה, ואמחא לעצמי כפיים, אבל ממש חזק ואבנה לעצמי פודיום, גם אם זה ייקח זמן רב ואעניק לעצמי את הגביע המחודש, המבריק, עם כל הטייטלים שייחלתי להם עמוק בפנים.