קשה לנבא אם עד שהטור הזה יגיע אליכם נהיה בעיצומה של מלחמת גוג ומגוג עם איראן, כשטילים נוחתים על גורדי שחקים ברחבי הארץ וציבור שלם מחופר בחניונים עמוקים שמופעלים בעזרת גנרטורים, או שאולי נעמוד בפני חתימה על הסכם הפסקת אש, החטופים יעשו דרכם הביתה, הבורסה תזנק והעם יתחבק לצלילי הקמת ממשלת אחדות לאומית.
לאור המציאות הפריכה, בטור הזה אתחייב רק למה שקרה ביממה האחרונה, ב־24 השעות לפני שכתבתי את השורות הללו, ולזה בלבד - חיסולו של חסן נסראללה.
מילים יפות ללא כיסוי: סמוטריץ' מתנהל בחובבנות - על חשבון כולנו
הלגיטימציה לפעולה נגד חיזבאללה גוברת, אך הזמן לפתרון מדיני אוזל
השטן הגדול מצפון נשלח לעולם הבא. חתום וגמור. סביר להניח שהוא הועבר אל המקומות החמים יותר של הגיהינום, לצלייה ממושכת. כאן, על פני האדמה, עדיין אי אפשר לדעת כמה צרות נחטוף מהמחליף שלו. קודמו בתפקיד עבאס מוסאווי, נזכיר, היה כצל חיוור לעומתו. למרות זאת, גם אז, אחרי חיסולו, חגגו וצהלו בישראל רק כדי לגלות בחלוף הזמן שיורשו גרוע ממנו ומוכשר ואכזר פי כמה.
ברוך השם, נסראללה לא יצא מהעולם לבד. השדרה הפיקודית של חיזבאללה צעדה איתו השמיימה. יותר נכון התאיידה בצוותא. צה"ל צד אותם בזה אחר זה. האם הארגון יתאושש, ומתי? אין פרשן שמוכן להמר על זה. נדמה לי אפילו שמי שנותר מהארגון בעצמו לא בטוח מה יקרה. אולי ייכנסו במקום המחוסלים איראנים טריים ורעילים, ואולי נגמר הסיפור של החזית הזאת ועכשיו נתחיל לטפל באופן יסודי בחות'ים.
דבר אחד בטוח: אחרי חודשים ארוכים של ייאוש קשה במדינה, פתאום יש תחושה שאפשר להרים קצת, לא הרבה, את הראש. וגם קצת זה משהו. ניצוץ קטן של גאווה לאומית שב אלינו, לאחר שכמעט נעלם. וכמה התגעגענו לאותה תחושה שליוותה אותנו שנים, אולי בזחיחות מסוימת, שהצבא שלנו חזק, שאנחנו תמיד ננצח, ושמדינת ישראל היא מעוז בלתי ניתן לשבירה.
היציבות הזאת אבדה ונקברה לאחרונה. נשכחה. במקומה באו דכדוך, פחד ואכזבה. לא משנה כמה ניסו לעודד אותנו באולפנים בפאתוס, מלאכותי לעיתים, של אנשים אופטימיים - אם הם מטעם ואם משום שהם מנותקי מציאות - זה לא ממש עבד. אבל עכשיו משהו חזר, כרגע זה רק זמנית, התעורר מחדש.
אסור להמעיט בערכה של התחושה הזאת: מה שממלא את הלב והמוח של האזרחים חשוב לא פחות מכלי נשק משוכללים. גאווה ותחושת הצלחה וערך מסייעות לנצח במלחמות. הן מספקות חמצן לאוכלוסייה ולצבא בזמן מצוקה.
צ'רצ'יל הצליח לרומם את רוחם של הבריטים בימים הקשים ביותר, כשהפצצות הגרמניות קרעו את לונדון לגזרים. הוא מילא אומה שלמה בגאווה ובתחושת שליחות בזמן שהאמריקאים עדיין התלבטו אם להצטרף למלחמה. בלי העלאת המורל הזאת, ספק אם המערב היה מחזיק מעמד ויכול לגרמניה הנאצית.
הנה גם אצלנו. אחרי כל התלאות - 7 באוקטובר, החטופים, הצפון המפונה, הנרצחים, הנופלים, הפילוג, הפוליטיקאים הרפים, הכלכלה הקורסת והירידה מהארץ - צה"ל הביא סוף־סוף שבוע של ניצחון. רגעים מדודים שמזכירים לנו מי אנחנו ומה אנחנו שווים. הפעולה המדוברת מדהימה. לא זוכר דבר כזה. אני לא היסטוריון צה"לי או גנרל, אבל לתחושתי לא היה דבר כזה מאז ומעולם. הכל התנהל בצורה מרשימה. איפה הצבא הזה ואיפה הצבא שנעלם ב־7 באוקטובר? הפער בלתי נתפס.
מכבי ומדכאי הרגע, שיש שאוהבים לקרוא להם חמוצים, מזכירים מיד את הפסוק “בִּנְפֹל אוֹיבְךָ אַל תִּשְׂמָח, וּבִכָּשְׁלוֹ אַל יָגֵל לִבֶּךָ". אבל בחיאת, תנו לנשום כמה גרמים של אוויר פסגות. לפעמים צריך לחרוג מהכלל, כי אם לא נרגיש התרוממות רוח, ואפילו קטנה, יש סיכוי שניפול לייאוש מוחלט. כי המצב, חברים, עדיין מחורבן. במיוחד במה שנוגע לחטופים. אז תרימו טיפה את הראש, ומלאו את החזה המרוקן מעט, נקווה כמובן לשנה הרבה יותר מוצלחת, כי קצת אור בביצת הדכדוך לא יזיק ברגעים האלה לאף אחד.