אישה מתעוררת מוקדם בשבת בבוקר. היא נכנסת לחדר האמבט של האורחים כדי לא להעיר את בעלה. נזכרת בפעם האלף שצריך להזמין אינסטלטור כי הברז לא יתקן את עצמו. כשהיא יוצאת וסוגרת אחריה את הדלת, השמיים נופלים ללא תקווה שישובו מתישהו למקומם.
ט' באב 2023 שלי נראה בדקות הראשונות כמו עוד מאותו דבר. כל אחד מאיתנו, עשרה מיליון תושבי הארץ הזאת, יזכור עד יום מותו היכן היה כשירו במדינה.
השנה איבדנו את המדינה; יחד איתה אבדו לנו אלף דברים שחשבנו שתמיד יהיו שם. השנה התחילה באסון נורא. הנורא ביותר שקרה לנו מאז השואה. אף אחד לא העלה בדעתו שמקץ שנה יישבר השיא באסון נורא ממנו.
מותו של אמדאוס–גולדברג | רון מיברג
מסעודה קרנינה | מיברג
7 באוקטובר היה אירוע מחריד, אבל הוא לא היה איום על קיומה של מדינת ישראל. שנה חלפה ועקב ניהול מופרע ואכזרי, האיום הוא על עצם קיומנו. האיראנים והחות'ים מאיימים עלינו, אבל זו החזית שפתחה עלינו ממשלת ישראל שמביסה אותנו באכזריות ובנקמנות של אויב.
אף שנתקפה בדאגה, האישה אינה מעלה בדעתה את מצעד הגרוטסקות שיחלפו בסך. תוך שנה תעבור המדינה תהליך התבהמות שלם. ראשיה נוהגים בגסות רוח וערלות לב בלתי נתפסת. "בלתי נתפס" הפך למושג מפתח בשיח הלאומי. ילדים מתים יהפכו למחיר סביר. ילדים של קיבוצניקים וילדים מעזה. פופקורן בדיונים צבאיים; דגלנים מתאמנים על סמל חטופים שבועות לפני טקס המשואות; החטופים עדיין בעזה. חלקם היו בחיים בעת החזרות ועכשיו כבר לא.
ראש הממשלה יוצא כל יום מביתו בצהריים מאופר למשעי. נמנע מלדבר עם משפחות החטופים. אחרי שבועות נעתר, אשתו איתו, והזוג התלוש מהמציאות הפגין אטימות ופחות אמפתיה ממתווכים קטארים. במסיבת עיתונאים שהיא בעצם מיצג, בתיאום עם כתב ערוץ 14, הוא שלף דסקית חטופים מחולצתו המכופתרת. לא סיפרו לו שהולכים איתה גלוי.
רעייתו הצטלמה בצהריים בפיג'מה בחדר הישיבות של מטוס משומש שעלה כמיליארד שקלים; משם שוחחה עם הורי חטופות שאת שמן לא ידעה. שר אחד צעק על משפחות חטופים שיעופו לו מהעיניים. ח"כ רוטמן הורה להוציא אחד מהם מישיבה. המשטרה פצעה אותם. ביביסטים מקללים ילדים ונשים שחזרו מהשבי.
התבהמות כשיטה: רמיסת כל מוסכמה. ערעור על היגיון. איומים ושקרים. אף אחד לא עונה לקריאות השבר של המפונים וראשי מועצות. אין תוכניות שיקום, אין תוכניות מדיניות, מטרות המלחמה אינן מוגדרות; על מה אנחנו נהרגים; מילות עידוד וכתף להניח עליה ראש, תחפשו אצל ביידן. על סדר היום: גזל ואיומים, הפצת שקרים, אלימות, התרת דם והתקרבנות.
בהתחלה היינו במיטבנו. היו דימום, הלם וכאב, אבל ספגנו אותם בסולידריות ובהתגייסות אזרחית אדירה. חומרים שיש בהם כוחות ריפוי מוכחים; יכולנו להגיע למקום טוב. מכונת הרעל הדמימה מפוחים לכמה שבועות. אפילו גלית דיסטל זייפה התנצלות ומחנה העבודה הטובה ביקש בצו פיוס פבלובי להאמין לה.
ילדינו עזבו את גואה וגאלרי לאפייט בלי להסתכל לאחור, והתייצבו בח'אן יונס. מרכז אקספו נכבש על ידי אחים לנשק שהקימו מערך לוגיסטי חסר תקדים, וענו על כל צורך שהמדינה נכשלה לספק; מטוסטר למפונים ממרגליות ועד ציוד צבאי לצבא, שגילה כמעט כמו חטיבה 155 בצבא רוסיה, שמחסניו ריקים. רבים מאנשי בריאות הנפש עזבו את משפחותיהם לימים ארוכים והקימו חמ"לים במלונות המפונים. אנשים היו עדינים יותר ברחוב ומנומסים יותר במדרכה.
מסעדות הוציאו סרוויסים לגדודים. אנשים פרטיים שלא דמיינו את הסיכול הממוקד שהמשטר יעשה לחשבונות הבנק שלהם בתמורה, הוציאו ממיטב כספם והכינו ארוחות גורמה לחטיבות. אחרים הגיעו למתחם אקספו בשלושה אוטובוסים עם נייר טואלט ובקבוק פלמוליב. אי אפשר היה על העם הזה.
פרויקט הגמר שלי בבית הספר לקולנוע היה סרט תיעודי בשם "מצדה עלולה ליפול שנית". אף אחד מסביבי, מהסטודנטים ועד המורים, לא הבין מה אני רוצה. זה היה בית ספר לאומנות ולפעמים היה סרט סטודנטים פילם שהחמיצו אותו בצנצנת כמו מלפפונים והקרינו למשמע קריאות התפעלות.
לא התכוונו לשוב לישראל, ומתוך ההתלבטות המייסרת הזאת, שעשתה קשרים במעי, הבנתי מה אני רוצה לצלם. הייתי בן 23 ובהשקפת עולמי הפוליטית מצדה שנייה הייתה אופציה ריאלית. מסביבי צילמו פורנו, ואני רציתי להסביר מדוע אני חושש שלא יהיה לנו לאן לחזור.
ראיינתי את הוריי. את הסבים והסבתות משני הצדדים. חברי אסף ואני ניהלנו שיחה, ואף שהיינו בהסכמה מלאה, נשמע כאילו התווכחנו. אמרנו את שאמרו לפנינו ואחרינו: שהכיבוש ישחית. שחובה להחזיר את השטחים הכבושים לפני שיבלעו אותנו. שצריך להכיר בפלסטינים ולתת להם מקום משלהם. שאם לא נעשה את כל אלה מחכה לנו גורל עגום במורד הדרך. ישראל של קיץ 1977 הבהילה ודחתה אותנו.
דיברתי עם בני קצובר בקדומים, שלא הייתה לו טיפה סבלנות אלינו. השאלות הרגיזו אותו וצוות הצילום היה קרוב וחטטני מדי. סבי לקח אותי למשה דיין בצהלה. אחרי השאלה הראשונה ביקש דיין לכבות את הסאונד ובפיבוט מרהיב לקח אותנו לביתן העתיקות בחצר להראות לנו סרקופגים שלא היו אמורים להיות ברשותו. דיין היה מיצג ההיבריס הטווסי ביותר שראיתי עד אותו יום. אחרי מלחמת ששת הימים, שהרטייה השחורה הפכה לממצא הפתולוגי הבולט של ישראל, ביקשו דיין וסבי מהצייר פנחס ליטבינובסקי לצייר דיוקן של דיין. הדפיסו ממנו 50 ליטוגרפיות ממוספרות שדיין חתם עליהן. יחד הם מכרו אותן.
השיחה הקשה ביותר, שמעיקה עליי עד היום, הייתה עם הוריי. אמי שתקה הרבה והתבוננה בציפורניה. ממילא הייתה נגד לימודיי באמריקה וחששה שלא נחזור. הרי אשתי הייתה אמריקאית. אבי שלא החמיץ אף אחת ממלחמות ישראל, לא התאושש ממחדל יום כיפור. הסכנות שתמיד ריחפו מעל ישראל הפכו ריאליות מבחינתו, ותרבות השקר ואוזלת היד הכעיסה אותו. הוא היה מייצג מובהק של מפלגת העבודה, אבל במהלך השיחה איתו הבנתי שהוא נדד שמאלה מבלי ששם לב.
"במצב הדברים הקיים", אמר, "חוץ מכאב לב פרטי, אין לי בעיה שתישאר בקליפורניה. לא בטוח שיש מה לעשות כאן". ואז הוא אמר משהו שגרם לאמי להתכווץ וגם להתפרץ. "לא מן הנמנע שאשקול לבוא לגור איתך. סוסליטו מצאה חן בעיניי". זה היה הרגע שבו הבנתי מדוע נעקרה מצדה ממקומה וחסמה את כביש 101 מסן פרנסיסקו ללוס אנג'לס. אם ישראל איבדה את אבי, הצבר האולטימטיבי, היא איבדה הכל.
הסרט הוקרן בבתי קולנוע באזור המפרץ. ג'ודי סטון, המבקרת המיתולוגית של ה"כרוניקל", אהבה אותו. מישהו בברקלי שדעתו השתבשה, בחר בו כאחד מעשרת הסרטים הטובים של 1978. בכל הקרנה צעקו צופים פרו־פלסטינים נגד הסרט ועשו בלגן קטן. מה שמדהים ומפתיע אותי, שזה היה לפני כמעט 50 שנה. האמיתות הבסיסיות לא השתנו כל הזמן הזה: המסלול שעליו עלתה ישראל ב־1967 הוביל אותה לרגע עגום ונטול תקווה שנראה כמו סוף. הגירה הפכה לדרך חיים וישראלים רבים מתחרים מי יגיע ראשון לנתב"ג. למרות הניסיון למרק את מצפונה בדיעבד, גולדה הייתה אסון. נתניהו הוא גולדה בגרסה נטולת מצפון, אנושיות ואמפתיה. עמים נאנקים מכאב תחת מנהיגים ששונאים אותם.
בחודשיים הראשונים העולם חיבק אותנו. רכבת אווירית של תחמושת. נושאת מטוסים בים התיכון. סבא ביידן השמיע מילות נחמה שנתניהו לא מכיר ולעולם לא יידע. ראשי מדינות העולם הנאור התייצבו בבארי תוך ימים. היינו הלומי כאב, אבל חשבנו שאחרי הבל חיזוק הפונדמנטליזם האסלאמי שקרס, נבחר בפתרונות מדיניים, מגובים בתמיכה בינלאומית של מדינות המערב והערביות המתונות, שיממנו את מלאכת שיקום החורבן שעשו בנו ואנו עשינו בעזה. חשבנו שמיליטנטים יהודים משיחיים ירכינו ראש בפני אחיהם החילונים ויבינו שאי אפשר ימין הרסני על מלא.
אנחנו בעיצומה של טראומה מתמשכת שנעלה לסתות, מתקשים לנסח תגובה אפקטיבית בזמן אמת. המציאות מרוקנת עלינו מחסניות של אירועים מטלטלים, הזויים, מחרידים, בלתי מתקבלים על הדעת ולא ניתנים לעיכול. כיצד נתנגד לבלתי מובן? בדיעבד היינו צריכים להבין.
היינו צריכים להבין כשמירי רגב, מחופשתה המתמדת, באותה שבת במקסיקו, לא הורתה על פתיחת תחבורה ציבורית להסיע כוחות לעוטף הכבוש בזמן שיאיר גולן ונעם תיבון שעטו לשם ביונדאי הפרטית שלהם, ונירה שפק, 57, הגנה, כפכפים לרגליה, על כפר עזה.
הגניוס היהודי המבועת גם לא הבין את הרמז בנובמבר 23', כשעבר תקציב המדינה המביש והמסוכן הראשון. עשרות משרדי ממשלה מיותרים ובראשם שרים חסרי מעש, טיפשים ועושי דברים רעים, לא נסגרו. לא זו בלבד שלא נסגרו, תקציבם הוכפל ושולש ובהמשך קיבלו השלמות שנגרעו ממשרדים שבשמותיהם לא הופיעו המילים יהודי או מורשת.
קרצפנו את פדחתנו כאשר נתניהו לא הצליח להגות את המילה קיבוץ ונגזרותיה. בחודשים הראשונים מר גורם מדיני בכיר לא אמר כלום; התקשורת הישראלית עניינה לו את הקצה, תחרות תקיעות שבר של שופריו התקיימה בלעדיו. למעט ציוצים ארסיים שירה בכוחות הביטחון. הוא סירב לחיות בעולם האמיתי והמציא לו יקום חלופי שבו פקד עלינו להילחם בידיים ובציפורניים עד הניצחון המוחלט. באנגלית הוא התראיין כמנהיג של מעצמה שזרעה פחד סביבה. בפועל התברר שאף אחד לא פחד מאיתנו. הצהרותיו כל מוצאי שבת נועדו להאפיל על זעקת השבר של העצרות למען שחרור החטופים. כשהזיז את שפתיו - הוא שיקר.
חזרתי לישראל לפני 7 באוקטובר ונתקלתי בברכה השגורה: "מטומטם, למה חזרת?". לא הייתי זקוק לליווי מקהלה כדי להרגיש טיפש. מעולם לא גרתי בתל אביב והיא גדולה, מעיקה והדוניסטית מדי למי שחי 20 שנה ביער. מי שנעדר שנים רבות כל כך, חוץ מהשפה, אין הבדל גדול בינו ובין תייר. הכל נראה זר ומוזר, עוין ואגרסיבי, ומי שהיו חברים וקולגות שוכחים אותך במהלך השיחה ולא אחריה. אנשים שמקבלים החלטות חיים דרמטיות זקוקים לחגורת תמיכה. היעדרה מאכזב ומעליב יותר ממעללי מירי רגב. "מטומטם, למה חזרת?" אינה שאלה אלא קביעת עובדה עם דגש על מטומטם.
בגלל החור הגדול שפעור אצלי בהכרת הכרוניקה הישראלית הדינמית, הקפריזית והששה אלי קרב, תמונת המצב שלי משובשת. אבל יחסי השנאה שהתפתחו כאן בין חלקים גדולים בציבור ובין משפחת נתניהו, נראים כמו רגע לפני נפילתה של שושלת מלוכה וגירושה לגלות. זה עדיין לא קורה וטרם נשאנו במחיר ההחלטות המטומטמות שהתקבלו כאן בשנים האחרונות. אבל אין ספק שנשלם את המחיר המלא ונמשיך לקלל, לצייר קריקטורות וללעוג למי שהבינו שהדרך היחידה להישאר בשלטון היא דיקטטורה. עובדה שלא נותר במסדרונות השלטון קול בודד של שפיות; הכשרתם למאכל אדם של פרחחי גבעות כסמוטריץ' ובן גביר היא עדות לכך שאנחנו נמצאים בדרכנו מטה במדרון תלול להתרסק על הסלעים. כמו במצדה.
מדובר במדינה שנכנסה לזירה, חוטפת אגרופים בראשה ומתנדנדת על רגליה. הדרך הזאת מובילה לפרקינסון וחלקנו כבר שם; במדינה שבעלי המקצוע מזהירים שהיא פועלת תחת שמיכה כבדה של תרופות הרגעה, השמפניה של טבע, שלהיגמל מהן יהיה אחד הקרבות הקשים שנערכו כאן. כדאי לנוטלים להיות מוכנים ששיחות שהם יהיו מוכנים להישבע שניהלו עם אנשים חיים, לא קרו מעולם. לא רק שישראל אינה יודעת לאן מועדות פניה וחוסנה ההיסטורי הולך ומתכרסם נגד ארגוני גרילה, מנהיגיה דוקרים איש את אחיו בגב ורוקחים תרגילים מסריחים שגם בימי שלום היו נחשבים קיצוניים ואלימים.
זה מריח כמו הסוף. כמו מה שיקרה חלילה, אם טראמפ ינצח בנובמבר. בניגוד לאמירה השגורה, דמוקרטיות יכולות למות גם ב־32 מעלות ובאור השמש. אם וכאשר תיגמר המלחמה הזאת, הזמן שייקח לישראל - אחרי ועדות החקירה, העתקת האשמה, ההתחמקות מאחריות, ההתפטרויות וההדחות ואולי גם בחירות - לשקם את ההריסות הפיזיות, לאמץ את השפיות ולהתמודד עם תסמונות פוסט־טראומטיות של חיילים ואזרחים - הוא יותר מהזמן שנשאר לי. אין לי כוונה להשחית אותו על שיקום מה שניתן היה לא להרוס. אני מדבר על שנים שבהן יצטרכו אזרחים להחליט אם הם רוצים לחיות את שארית חייהם בשקט שהרוויחו ביושר, או להקים את המדינה מחדש. מי שהקימו את המדינה היו עשויים מחומרים חזקים משלנו והחזון שלהם - אף שהיה מנוקד בעוועים - היה נחוש וקשיח מאיתנו.
סופה של הציונות? סופו של הכיבוש? סופה של ישראל החילונית? ודאי לא סופו של הסכסוך המדמם והאומלל על פיסת האדמה התובענית הזאת. זה אותו סכסוך רועים עתיק על מים חיים ופיסת מרעה. מטעי זיתים של פלסטינים הם היעד החביב של מתנחלי הגבעות. החיים שיתקיימו כאן בעתיד הקרוב יהיו של קליפות עץ ללא גזע. אנשים חלולים שנתנו את הכל ולא קיבלו דבר חוץ מכאב לב. קורה בחיי אומה שנעשים בה דברים ומתקבלות החלטות שאין עליהם מחילה. קבוצה גדולה של ישראלים הבהירה כבר שאינה מתכוונת לסלוח. אני מאמין להם ומתכוון לסור מדרכם. המטומטם שחזר יכול גם לעזוב.
שנה ניערנו מאיתנו את האבק באבק. ככה זה בשגרה תחת התקפה בלתי פוסקת על כל היבט בחיינו. לקחו לנו הכל וניצחו אותנו. שנה של תבוסה מוחלטת.
הממשלה לקחה לנו את הילדים, ההורים והסבים. חלקם הופקרו בבתיהם לרצח וחטיפה ואחרים נשלחו למות, להיפצע ולהשתגע במלחמה נטולת יעדים מוגדרים ועתירת סיסמאות חסרות משמעות או היתכנות. נלקחה מאיתנו הזכות ללכת חופשיים ובטוחים בארצנו; היו לנו אויבים מבחוץ ודורשי רעתנו מבית. המשטרה לא הגנה עלינו מעבריינות פלילית, הגבילה את החופש שלנו, הפעילה אלימות קשה, פגעה בפרטיות שלנו והילכה אימים על מערכת המשפט.
הפרנסה ואיכות החיים קרסו כאשר הממשלה מוטטה את הכלכלה ואת מנופי הצמיחה ובזזה את התקציב עבור מקורביה. יוקר המחיה שובר שיאים, בעיקר כתוצאה מאמוק חזירי של שרי ממשלה נאמנים למקורבים רודפי בצע, שהכניסו יד לכיסינו. אין להם עניין להקל עלינו בשום צורה.
מירי רגב לא חולמת לרסן את ההשתוללות של מחירי שוק הרכב וכרטיסי הטיסה באל־על. אנשים צריכים למכור כליה בשביל טיפול שנתי למכונית. מערכת הבריאות ובריאות הנפש על סף קריסה. מוות באלף חתכים קטנים.
הם חומסים את התרבות שלנו. ספריות ציבוריות על סף סגירה, תקציבן של תנועות נוער לא דתיות נחתך, תוכניות רדיו וטלוויזיה שוואטורי לא אוהב בוטלו. מכון וולקני בסכנת סגירה בגלל מחסור בתקציב. הממשלה עושה ככל העולה על רוחה. מצפצפת על תקנות ונהלים וממנה אנשים לא ראויים. רוב ההעברות נסתרות מהעין ואת התוצאות ההרסניות נפגוש בהמשך הדרך.
זאת השנה שבה הפכה המחאה האדירה נגד ההפיכה המשטרית לתלונות מבולבלות. איבדנו את האופוזיציה האזרחית הנחושה ומעוררת ההשראה. אחים לנשק ישנו כפיות עם גנץ במשך שמונה חודשים. כשהחבילה התפרקה בקול ענות חלושה, היה מאוחר מדי. גנץ מאמין שכל דבר צריך לפתור עם תה ועוגיות בבית הנשיא.
בשנה הזאת נוכחנו שרוע ואדישות הם בחירה מושכלת, והמתנגדים להם, טובים מדי או תמימים מדי, לא מנצחים. כלכלית וצבאית אולי נשרוד, אבל כיצד מחנכים מחדש ילדים שראש הממשלה שלהם מתבדח עם בן גביר בשעה שפדוית שבי מדברת מולם; כשאב של חטוף מבקש להקשיב לה, נתניהו עונה לו: "שמענו אתכם מספיק".
מחכה לנו המון עבודה, אם בכלל.