ערב שבת, עת נצמדנו למסכים, עסוקים בשאלה "חי או חוסל?", והרענו למודיעין ולחיל האוויר, המשקמים לא רק את ההרתעה הישראלית אלא גם את כבודם אחרי 7 באוקטובר, התרחש פיגוע שלא היה דוגמתו בלב מדינת ישראל. מספר האבידות בנפש? מאות, אולי אלפים – ואפשר שאף יותר מכך. אלא שאיש לא ימנה אותם במניין הנפגעים בפעולות האיבה. שמותיהם לא יוקראו בטקסי זיכרון ולא ייחקקו בקירות של היכלים לצד משפטים מצמררים כמו "במותם ציוו לנו את החיים". הם קורבנות שקופים, שימותו לאט, יצטברו רק בטורים הסטטיסטיים של מדינת ישראל כמו מי שנפטרו ממחלה או נהרגו בתאונת דרכים.

גם את הפצועים מהפיגוע הזה לא יספרו כלל: נשים מוכות שחייהן יהפכו לגיהינום קשה עוד יותר בהיעדר שירותי רווחה; ילדים עם צרכים מיוחדים שהיו עשויים להשתלב בחברה אך נזנחו ללא סיוע; חולים שמחלתם החמירה כתוצאה מהמתנה ממושכת לרופא מומחה או לבדיקה. והרשימה עוד ארוכה.

בלילה שבין שישי לשבת ספגה ישראל טיל עם ראש נפץ אדיר במרכז הכלכלה, בדמות הורדת דירוג אשראי כפולה. הטיל הזה לא שוגר מלבנון, אפילו לא מתימן, אלא מכיוון האנליסטים של סוכנות הדירוג "מודי'ס", אחת מהשלוש שעל פיהן יישק דבר. אם להורדות בדירוג האשראי כבר "התרגלנו", הרי שלהורדה כפולה ספק אם מישהו בישראל ציפה. הניסיון של בכירי האוצר בשבועות שקדמו להחלטה היה בכלל למנוע הורדה "רגילה". למען הסר ספק, מדובר בעלבון הגדול ביותר שספג המשק הישראלי מגורם בינלאומי לאורך כל 76 שנות קיומו. סטירה מצלצלת ומשפילה.

המדינה נגד עצמה

יהיה מי שישאל עתה היכן הקורבנות שהוזכרו לעיל, שהרי לא שמענו אזעקות ולא ראינו אמבולנסים דוהרים ברחובות. התשובה המחרידה היא שהם עדיין חיים בינינו. אחד ימות בתאונת דרכים בעקבות עצירת העבודות להרחבת הכביש או להקמת גדר הפרדה בין נתיבים; אחר יגיע באיחור לחדר המיון אחרי אירוע לבבי, שניתן היה להציל ממנו, לו רק הייתה ניידת טיפול נמרץ זמינה; ויש מי שתתקשר למשטרה בזמן שהכתובת עודנה על הקיר, אבל אף ניידת משטרה לא תגיע להצילה.

למרבה הצער, כל הדברים שנמנו לעיל קורים גם במדינה שדירוג האשראי שלה גבוה. אבל כשהכלכלה בשפל, מה שעד אתמול נחשב "מחדל" (אין מספיק שוטרים, אין מספיק צוותי חירום בפריפריה, אין מספיק עובדים סוציאלים בשירותי הרווחה) יהפוך לנורמה. מדוע? כי למדינה פשוט נגמר הכסף. כלומר, לא נגמר הכסף שנדרש כדי לשמור אותנו בחיים מבחינה ביטחונית למשל, אבל בהחלט אוזל הכסף כדי לשמור אותנו בחיים מכל בחינה אחרת.

המנגנון ברור: כשלמדינה יש מספיק הכנסות, היא מצליחה לאזן את תקציבה – מביטחון ובריאות ועד חינוך ורווחה. כשאין לה מספיק הכנסות, נוצר גירעון, כלומר "מינוס בחשבון". כדי לסגור את המינוס המדינה לוקחת הלוואות, ממש כמו שחלקנו עושים בהתנהלות הפיננסית הרגילה שלנו. וממש כמו בתחום הפרטי, כך גם המדינה: ככל שיכולת ההחזר שלה מוערכת כנמוכה יותר, כך הופכת ההלוואה ליקרה. מיליארדי שקלים ייגרעו מתקציב המדינה רק כדי לשלם את הריבית על החוב הלאומי. זה לא דמיון – זה המצב בפועל, כבר כעת.

נמשיך למתוח את קווי הדמיון בין האישי ללאומי: בהתחלה מקצצים במותרות, למשל בחופשות בחו"ל, אחר כך קונים פחות בגדים חדשים ודוחים את החלפת הרכב. אם הבעיה מחמירה, פוגעים אפילו בחוגים של הילדים. ובתחתית שרשרת המזון הזאת נמצאים מי שמתלבטים בין תרופות למצרכי מזון בסיסיים.

הבעיה היא שבעוד שלאזרחי ישראל סדר העדיפויות מאוד ברור – הקניות בסופרמרקט ובבית המרקחת ייפגעו אחרונות - לממשלת ישראל יש סדר עדיפויות מוזר: היא תקצץ במספר שעות השילוב בחינוך המיוחד, אבל לא תפרק את המשרד המיותר לשוויון חברתי; היא תעצור בניית גשר מציל חיים מעל מחלף סואן, אבל לא תפגע בתקציבים לחינוך החרדי שיצמיח בכל שנה עשרות אלפי משתמטים מגיוס ומעבודה.

בין אחריות לאמונה

אז המנגנון ברור, וגם הביקורת על סדר העדיפויות המעוות של הממשלה. אבל רגע, זה הכל בגלל המלחמה! מה רצו שנעשה? שלא נצא להגן על הבית? שלא ננסה להשיב את השקט לגבולות? זאת האמת כמובן, אבל לא כל האמת: בדוח מודי'ס אכן מציינים את המלחמה הממושכת והיעדר פתרון באופק כסיבה העיקרית לפגיעה, אבל מונים בין הסיבות גם את התכנון הכלכלי הגרוע של ממשלת ישראל, את ההשקעה במקומות שלא יביאו לצמיחה (החינוך החרדי למשל), את החריגה בתקציב (בגלל כספים קואליציוניים) ואת הסכסוכים הפנימיים (למשל אי־מינוי מתמשך של נשיא לבית המשפט העליון).

נשים כאן כוכבית ונאמר שיש בדוח חלקים שמחמירים מאוד עם ישראל, כמו שטען בצדק מי שהגיב לממצאים מטעם משרד האוצר, החשב הכללי יהלי רוטנברג. יש במשק הישראלי עדיין יסודות מספיק חזקים כדי לעורר תקווה ולא רק מבוכה. הבעיה היא – וכאן אנו חוזרים לנקודת הפתיחה - שהמשק הישראלי, בניגוד לחיל האוויר ואגף המודיעין שהצליחו לצאת מההלם ולשקם את ההרתעה, נכנס למלחמה במצב מצוין - ומאז סופג רק הפסדים ומפלות.

זה אולי ההבדל בין יואב גלנט והרצי הלוי לבין בצלאל סמוטריץ' ושלומי הייזלר. בין לקחת אחריות ולתקן תוך כדי תנועה לבין אמונה משיחית במקום מדיניות כלכלית אמיתית. ושלא יובן לא נכון: אמונה היא דבר טוב, תמיד. רק שעם אמונה לא הולכים לבנק, גם לא למכולת. וגם לא, מתברר, אל סוכנות הדירוג.