1. עליה בסולם החיסולים
ב־15 בספטמבר 2023, ערב ראש השנה, עוד לא ידענו מה צפוי לנו. היינו נסערים, היינו קרועים ומשוסעים, רבים מאיתנו הקדישו את רוב זמנם, מרצם וחייהם למה שהם ראו כמאבק על הבית, על הדמוקרטיה, על המולדת. אבל לא ידענו שעוד נתגעגע לכל זה. לא פיללנו אילו שערי גיהינום עומדים להיפתח עלינו. חיינו התנהלו במתחם הסבירות. עבודה, חגים, חופשות, ילדים, מטלות, נסיעות לחו"ל, תוכניות לעתיד. אזרחי מדינה עצמאית משגשגת, חזקה ובוטחת. יחסית. עד שהגיעה השבת ההיא והשמיים נפלו. על כולנו.
זו הייתה השנה הקשה בתולדותינו. במלחמת השחרור הייתה כאן תקווה. במלחמת ששת הימים התפשטה כאן אופוריה. ביום כיפור הייתה טראומה, שהוחלפה בפעמי השלום. אחר כך היו אינתיפאדות ומלחמות קצרות ובעיקר "סבבים". אבל החיים התנהלו במסלולם. היה לנו ברור שאנחנו כאן, ואף אחד לא יכול לשנות את זה.
סער ונתניהו רשמו הישג ראשון יחד: לחצו ידיים בלי להקיא | בן כספית
אם כדי להיפטר מנסראללה היה צריך לשגר את הזוג נתניהו לניו יורק: יצאנו בזול | בן כספית
ואז הגיע 7 באוקטובר. עולמנו הישן קרס תחתיו. לא עוד תקווה או אופוריה. את מקומם תפסה האימה. ממעמד של מעצמה גלובלית ואזורית המשחקת בליגת־העל של הטובים ביותר בכל התחומים, הפכנו בן שבת סיוטית אחת למדינה כושלת, מדממת, נצורה, מלקקת את פצעיה וממתינה למכת החסד של אויביה הנקהלים סביבה, צמאים לדמה.
גילינו שצה"ל איננו כל יכול. לפעמים הוא איננו. גילינו שהמודיעין המפואר שלנו יכול לקרוס לעוד כישלון נורא, 50 שנה בדיוק לאחר קודמו. גילינו שהמכשול בעזה אינו בלתי עביר אלא להפך, עביר לגמרי. גילינו שחמאס אינה כנופיה של יחפנים אלא ארגון נחוש, ממוקד, רצחני, קנאי וצמא דם. גילינו כמה אנחנו פגיעים. כל מה שהאמנו בו, קרס מול עינינו.
אפילו הנחת העבודה הבסיסית, הפרדיגמה שעליה אנו נשענים, נסדקה והתפוררה תחתינו: העובדה שקיומה של ישראל מובטח לדורות קדימה. בבוקר שבת 7 באוקטובר התעוררנו במדינה בוטחת ובלתי מנוצחת. בלילו של אותו יום הלכנו לישון (אבל לא נרדמנו) במדינה מוכה, המומה, מובסת. ליד השם "ישראל" התנוסס עד אותו יום סימן קריאה. פתאום הוא הפך לסימן שאלה. מושגים כמו "תוכנית ההשמדה" של איראן צצו בלקסיקון שלנו. המעצמה הישראלית הפכה לאנדרדוג, לילד הכאפות השכונתי, למי שחייו תלויים מנגד, מתנדנדים על חוט השערה.
היום, לקראת סיומה של שנת הסיוט הזו, אפשר כבר לקבוע שניצחנו. הגלגל התהפך. טבעת האש שסביבנו, עולה באש. הטור הזה נכתב בטרם שוגר הסבב הראשון של טילים בליסטיים מאיראן לישראל. התייחסות אליו תמצאו בנפרד. המציאות זימנה לנו עכשיו את הדו־קרב האמיתי מול ראש הנחש האמיתי: איראן. הנסיבות לטובתנו. כלב התקיפה, חיזבאללה, שנועד להגן על איראן בימים אלה, מתבוסס בדמו. את איראן צריך ללמד לקח. זה עכשיו, או לעולם לא.
צה"ל הכריע את חמאס והוכיח שבהרכב מלא, זה לא כוחות. כשנה לאחר תחילת המלחמה, הגיע גם תורו של נסראללה. הנ"ל נשלח לבוראו, יחד עם כל הצמרת הגבוהה של חיזבאללה, כל שדירת הפיקוד, רוב דרג מפקדי השטח, בכירים כזוטרים. המדהים ביותר מכל זה הוא העובדה שהכל החל באופן לא מתוכנן, בהפעלת מארב הביפרים המיוחס לישראל (שלא קיבלה עליו אחריות) כתוצאה מכך שכנראה התגלה על ידי אנשי חיזבאללה. למחרת, הופעל גם מארב מכשירי הקשר, מאותן סיבות. מכאן ואילך, דבר הוביל לדבר.
הרמטכ"ל הרצי הלוי ומפקד פיקוד הצפון אורי גורדין הציגו את תוכנית השלבים, או "הסולם", כשכל פעם עולים שלב נוסף מעלה. כעבור כמה ימים נשלח חסן נסראללה למעלה. בזה אחר זה חוסלו כמעט כל בכירי חיזבאללה. חיל האוויר פשט על מאגרי הטילים המדויקים, הכבדים וטילי החוף־ים. מה שקרה בשבועיים הללו הוא אחד הניצחונות הצבאיים המדהימים בהיסטוריה המודרנית.
לא, זה לא "ניצחון מוחלט". ניצחון מוחלט הוא הניצחון של בעלות הברית על הנאצים במלחמת העולם השנייה. ניצחון מוחלט הוא ניצחונה של ישראל במלחמת ששת הימים. אנחנו נלחמים בטרור. את הטרור אתה לא מנצח ניצחון מוחלט. זהו מאבק ממושך, עם עליות ומורדות, הישגים וכישלונות. הוא נמשך כבר 120 שנה ולמרבה הצער לא בטוח שהוא ייגמר אי־פעם.
2. כישלון הזחיחות
בזמן שהטור הזה נכתב, דובר צה"ל מעדכן על הפעילות האינטנסיבית של צה"ל בצד הלבנוני של הגבול, שנמשכת כבר חודשים. עכשיו היא כבר גלויה לעין. המטרה: לנקות את תשתיות רדואן בשטחים השולטים על יישובינו, להשמיד את המנהרות, הבונקרים ומאגרי התחמושת שנחצבו בתוך שטחים סבוכים כנקודות זינוק לפשיטות לתוך ישראל. במקביל, להגביר את הלחץ על חיזבאללה עד שאפשר יהיה להגיע להסכם הסדרה שגם ייאכף, לשם שינוי.
הניצחון הברור שלנו על הכנופיות המקיפות אותנו הושג בזכות שני יתרונות עיקריים: הרוח והחומר. הרוח מגולמת בסיפור ההוא שסיפרה גולדה מאיר בזמנו לג׳ו ביידן הצעיר: "אתה יודע, סנאטור, הנשק הסודי של ישראל במלחמותיה הוא שאין לנו לאן ללכת".
זוהי רוחם של הלוחמים ומפקדיהם: בהנדסה, בשריון, בגולני, בגבעתי, בצנחני, בתותחנים, בסטי"לים וכל היתר, בלוגיסטיקה, בניוד, ביחידות המיוחדות, בכל מקום שבו נמצאים הצעירות והצעירים שלנו, ובחיל האוויר המדהים, פוליסת ביטוח החיים שלנו.
החומר הוא העליונות הטכנולוגית המכרעת שלנו על אויבינו, בעיקר בתחומי המודיעין, הסייבר, ההייטק, פיתוחי חיל האוויר, הדמיון האינסופי והיצירתיות המשוגעת. העליונות שמאפשרת לנו להקדים את האויבים שלנו בשנות דור בכל התחומים. במשחק הזה אנחנו החתול והם העכבר. והחתול הוא בעצם טיגריס.
האם כל זה מובן מאליו? ברור שלא. הנה מיני־מכתב שקיבלתי השבוע מגורם מודיעיני פעיל (במילואים). מכיוון שאני נובר בקרביה של יחידה 8200 לצורכי כתיבת ספר כבר כמה שנים, אני מעיד מכלי ראשון שהכתוב כאן הוא אפס קצהו של מה שקורה בשטח. זה בקושי מתאבן. קצה של קרחון מצוינות עצום.
"משהו שחשוב להגיד: מאחורי הביצועים המצוינים של צה"ל בלבנון שאנו רואים בשבועיים האחרונים עומדים אלפי משרתים באגף המודיעין - משקלטים ואלחוטנים ב־8200, מפענחים ב־9900, חוקרי מודיעין בקמ"ניות של אוגדת הגליל, פיקוד צפון וחטיבת המחקר.
"חבר'ה צעירים, רובם המוחלט חיילי חובה או קצינים זוטרים, שהכינו את בנק המטרות המפורסם לקראת יום פקודה. אנשים שאומנם שירתו במשרדים עם מזגן ולא בשטח, חלקם בבסיסים פתוחים (מה שנקרא פעם 'ג׳ובניקים') וללא סכנה ישירה לחייהם - אבל הם טחנו שעות על שעות של עבודה, לעיתים קרובות אפורה ולא מתגמלת, במסגרת צבאית לכל דבר ועניין. הייתה לי הזכות להכשיר עשרות מהם וגם אם יש לי חלק מזערי בהצלחתם - אני מרגיש שאת שלי עשיתי.
"לצד הכישלון המחפיר של אמ"ן ב־7 באוקטובר (ושל צה"ל והדרג המדיני), יש פה הצלחה מפוארת - לא של גנרלים שחצנים ויודעי כל, אלא של מאות ואלפי משרתי אמ"ן מסורים, מחויבים וציוניים. היו פה מי שניסו לצייר אותם כמשתמטים החדשים, כפריבילגים שבאים לרכוש מקצוע על חשבון הצבא ורק מחכים להשתחרר כדי לעשות כסף בהייטק, והמציאות כרגיל הוכיחה אחרת. אין לנו עם אחר, אין לנו צבא אחר, אין לנו חיילים ואנשי מודיעין אחרים".
מבצעי הביפרים ומכשירי הקשר (המיוחסים לישראל על פי פרסומים זרים), הפשיטות המיוחדות (זו המיוחסת ליחידת שלדג בסוריה לא מזמן על פי פרסומים זרים), פיתוחי כיפת ברזל, קלע דוד, חץ 1־4, שמעניקים לנו כושר יירוט מדהים. מבצעי המוסד שומטי הלסתות, חיסולו של נסראללה, חיסול כל שאר הבכירים ברצועה ובלבנון, העליונות המודיעינית המוחלטת, "בנק המטרות" המפואר שנבנה סביב חיזבאללה ב־15 השנים האחרונות והפך לקבר אחים של רוב בכיריו.
כל אלה פרי של הקידמה שלנו. של הגניוס שלנו. של הצעירות והצעירים שלנו, שחלקם מתואר כאן למעלה. המוחות הקודחים שמרבעים כל מעגל, מעגלים כל מרובע, פורצים כל תקרת זכוכית, או פלדה. אני מרשה לעצמי להצהיר כאן שאין מוחות ויצירתיות כאלה בעולם. זו אינה הצהרה שלי. בעובדה הזו מודים גם בכירי מודיעין אמריקאים, בריטים, מערביים למיניהם.
הכישלון של 7 באוקטובר הוא לא כישלון של מידע או מודיעין. הוא כישלון של קונספציה. של היבריס. של זחיחות ממארת. המודיעין היה. הנתונים היו. הכל היה, חוץ מקצת צניעות. את זה צריך לחקור בוועדת חקירה ממלכתית. אבל אסור לשפוך את התינוק עם המים, כלומר הדם. את מה שיש לנו, אין לאף אחד אחד. צריך לשמור על זה מכל משמר.
הבעיה היא שהממשלה המכהנת הכריזה מלחמה על המצוינות הזו. לא סתם מלחמה, ג׳יהאד. מלחמה על ההייטק, מלחמה על האקדמיה, מלחמה על המצוינות, על המחקר, על היזמות. הממשלה הזו משקיעה בסקטורים, בחרדים, בהזניית השירות הציבורי, בחיזוקן של קבוצות לחץ ועידוד בטלה במקום יצרנות.
3. לאייכלר אין מדינה
מכונת הרעל הפועלת בשירותה של הממשלה הזו, בשירותו של הביביזם, הכריזה ג׳יהאד על כל הכוחות המתוארים כאן למעלה. על ההייטקיסטים, על הסייבריסטים, על אנשי המודיעין, לוחמי המ"מ, עגולי המשקפיים של 8200. על האקדמיה, על הטכנולוגיה, על הקידמה, על הערכים הגלובליים, על הדמוקרטיה עצמה.
נתוני 2023 (פורסמו אתמול ב"דה מרקר") מראים כי ההשקעה ברשתות החינוך החרדיות הפרטיות עלתה בשיעור הגדול ביותר מבין כל שאר בתי הספר הפרטיים. ההשקעה המקבילה בבתי הספר החילוניים, שמהם יוצאים הרוב המכריע של אלה שהוזכרו למעלה, ירדה. התלמידים החרדים ב־2023 מקבלים יותר כסף ממשלתי מכל תלמיד אחר: ממלכתי, ציוני־דתי, ערבי. במילים אחרות: ישראל משקיעה את מיטב כספה ואמצעיה בעידוד בטלה, לימודי גמרא, תוך שלילת לימודי ליבה, שהם ה־תנאי לכל שאיפה להגיע למצוינות כלשהי.
זה מחריד. לחשוב שאדם כמו יואב קיש חתום על התועבה הזו, אדם שהגיע לפוליטיקה על הטיקט של גיוס חרדים, ולהתפלץ. לחשוב שגדעון סער אמור להכשיר את מהלך הקומבינה שאמור למסמס את גיוס החרדים, ולהתפוצץ.
אם כל זה ימשיך לקרות, אם הקצב של ההתנפלות הממשלתית על איי המצוינות שלנו יימשך, בפעם הבאה שנתנגש בניסיון להשמידנו, יכול להיות שהתוצאות יהיו הפוכות. לצערי הרב, אין שום סיכוי שאת כיפת הברזל הבאה ימציאו בישיבת פוניבז'. מבצע הסייבר הבא לא ישורטט לראשונה בישיבת מיר. זה לא יקרה. מי שחושב שהקב"ה מצילנו מידם, ימצא את עצמו בידם. מאיפה אני יודע? מההיסטוריה.
מספיק להעיף מבט על ירושלים, בירת ישראל הנצחית. עיר ענייה מרודה, נחשלת, סמוכה על שולחן המדינה. זקוקה לכמיליארד שקל כל שנה לאיזון תקציבה. למה? כי אחוז החרדים והערבים בין תושביה גבוה מאוד. תעיפו עין על כל הערים שעוברות תהליך התחרדות בעשור או שניים האחרונים. תקבלו את אותם נתונים. ככל שאחוז החרדים/ערבים עולה, כך מתדרדרת העיר במדד הסוציו־אקונומי.
ישראל כולה עלולה להגיע למצבה של ירושלים אם לא נעשה משהו. אם לא נתעשת. וכדי להבין את מצבנו הביש, אני אזכיר לכם כאן מה קרה כמה ימים לפני ראש השנה הקודם.
כמו השנה, גם בשנה שעברה התעקשו חסידי ברסלב להתעלם מהמלחמה באוקראינה ולצאת לקבר רבם הנערץ באומן. נתניהו התחנן בפניהם להתאפק ולא לטוס השנה לתוך אימי המלחמה ההיא. שמע את הדברים ח"כ אנטי־ציוני בשם ישראל אייכלר, ועלה לנאום בכנסת: "זה יותר ממאה שנה שאלוקי ישראל מציל את ארץ ישראל מיד אלילי הכוח, התרבות הרעה והתבוללות המשטר החילוני", אמר, "הציונים והפרטיזנים לא מנעו שואה באירופה. הגרמנים נבלמו בדרך לכיבוש ארץ ישראל בניסי ניסים ולא בגלל הציונים".
מכאן הוא עבר לכתב פלסתר ארסי, מחריד ובעיקר מופרך נגד הציונות וראשיה, העליל עליהם את הפקרת יהודי אירופה, והמשיך: "גם לאחר השואה", המשיך האורקל האייכלרי, "כל המהגרים היהודים בתפוצות העולם, חיים מאז בשלום ובשקט יחסי. רק בארץ ישראל נשפך דם יהודי כמים, מאז ועד הנה. סכנת השמדה גרעינית מאיימת על מדינת ישראל בלבד.
לאחרונה התגלו חדלונם ושפלותם של אלילי הכוח והכזב ומחדלי הממשלה, במלחמת יום הכיפורים תשל"ד. הגנרלים לשעבר המורדים היום, מסיתים למלחמת דמים בתוך הגטו העברי בארץ ישראל. כשרואים מי היו הגנרלים, מבינים כי רק בניסי השם אלוקי ישראל אנו שורדים. בתקופה שהטרור משתולל והרחובות בוערים, צריכים להתפלל לשומר ישראל. אם לא זכות שומרי התורה, מזמן הייתה מדינת ישראל מחוקה ממפת המזרח התיכון. שומר ישראל ישמור שארית ישראל, האומרים שמע ישראל".
אפילו אייכלר לא פילל שפחות מחודש לאחר דברי הבלע הללו יתרחשו ב"ארץ ישראל" (הוא משתדל לא לנקוב בשמה של היישות הציונית המשלמת את שכרו, הלא היא מדינת ישראל) אירועים שאכן יזכירו לכמה מאיתנו את אימי השואה. לא בהיקף, אבל במהות.
חלפה שנה. אנחנו לא פיללנו שגם אחרי כל מה שעבר עלינו, אחרי שהתפכחנו מאשליית הכוח והעוצמה, אחרי שהבנו כמה שבירים הם חיינו במקום הזה, ימשיכו האייכלרים לנהל את חיינו, לקבוע את עתידנו, להכתיב את גורלנו. שנה וחודש לאחר שמחוקק ישראלי נשא נאום הסתה אנטי־ציוני, משיחי, כפוי טובה ומבחיל נגד צה"ל, נגד הציונות, נגד המדינה, קולטת הקואליציה ארבעה ח"כים חדשים שאמורים לאפשר לה לחוקק חוק השתמטות שינציח את המצב הנוכחי.
האייכלרים יוכלו להמשיך להכפיש אותנו, להמשיך להתגולל עלינו, להמשיך להתפרנס דרכנו ולהמשיך להסתתר מאחורינו, בלי להשתתף באירוע עצמו. דמם כחול, דמנו אדום. אין להם כוונה להתגייס, אין להם כוונה להשתתף בשוק העבודה, אין להם כוונה ללמוד לימודי ליבה. הם סומכים על הקדוש ברוך הוא ועל נתניהו. לא בטוח שבסדר הזה. הוא יסדר להם את המשך הסדר הקיים. ואין מי שיכריז על מבצע "סדר חדש" גם כאן, אצלנו, בבית פנימה.
בזמן שהטור הזה נכתב, נמשכת התרוצצות עסקנית נכלולית מיוזעת סביב הבחירות לרב הראשי האשכנזי. אריה דרעי ואנשיו מנסים להלך אימים על ועדת הבחירות, בגלל פתק שנמצא באיחור בקלפי של הבחירות לרב הראשי הספרדי. מתוך המהומה הזו מדווחים על דיינים אחוזי אימה מהלחץ הפוליטי, על התרוצצות חסרת אונים, על עסקונה שהשתלטה על הליך דמוקרטי לכאורה.
כמו שמסתכלים על ירושלים ורואים את ישראל בעוד כמה שנים, כך אפשר להסתכל על המתרחש שם, כדי להבין מה היה קורה אם ההפיכה המשטרית הייתה מצליחה. אם הפוליטיקאים היו בוחרים את השופטים, כפי שהם בוחרים את הדיינים. אנחנו לא ניתן לזה לקרות. אבל קודם ננצח. שנה טובה.