מאז השבעה באוקטובר 2023 ועד היום, שבעה באוקטובר 2024, עברה עלינו שנה שלא דומה לשנה אחרת בתולדות ישראל. אין שנה בתולדות מדינת ישראל שניתן להשוות את חוויותיה, קשות ככל שהיו, לזוועות השנה הזאת. אני מכיר אנשים שהיו שבויים בידי צבא סוריה, צבא מצרים. זה היה שבי נורא, עם עינויים בזמן החקירות, אבל כשפגשתי, ולפעמים אני עדיין פוגש, את האנשים האלה היום, מולי אנשים שהשבי מאחוריהם, לפחות בתפקוד היומיומי.
השנה הזו היא שנת החטופים האזרחים, החטופות. אלו מצבים אחרים. גם במלחמת השחרור היו לנו שבויים אזרחים, אבל אז הם היו בשבי בידי בני אדם עם כללי התנהגות אנושיים קצת יותר: אנשי צבא ירדן, צבא מצרים. כל שבי הוא נורא, השבי במצרים היה נורא יותר מהשבי הירדני, אבל בכל זאת זה לא דומה לשבי בידי חמאס. היו ביקורי צלב אדום. היום החטופים שלנו נתונים בציפורני מפלצות.
זו הייתה שנה שבכל יום בה אני חושב על החטופים, חי את החטופים, רואה מול העיניים את פניהם. הם רבים מכדי לזכור כל אחד בשמו, אבל זו הייתה שנה שבה הרצון שלי להכיר כל אחד מהם היה רצון אמיתי. לכמה מהם אני קרוב יותר, כמה מהם אני מכיר יותר. ספרתי פעם עשרה חטופים שקרובים אליי בצורה זו או אחרת.
חלק מאלה שאני מכיר את משפחותיהם חזרו, למרבה ההקלה. רבים ורבות לא. עדיין נמצאות שם גם שתיים מהתצפיתניות שיש לי איזה סוג של קשר אל משפחותיהן. אפילו סטודנט חטוף מנפאל, ביפין ג’ושי, בן 23, אני לא מכיר אישית אבל מכיר את הפרופסור שלו מנפאל. בין החטופים יש גם כאלה. מדוע לא משחררים לפחות אותם? מה הסיבה שמחזיקים תאילנדים? נפאלים?
הכל השנה מעורר חלחלה בחוסר האנושיות שבו. איך הם מעזים להמשיך להחזיק פעוטות כבני משפחת ביבס ואמם, שהתמונה שלהם צולמה כסרט על ידי פלסטיני בזמן החטיפה, כשהבעת פניה של האם מעבירה את האימה בעת שבה היא ניצבת מול הרוע האינסופי. הבעה שכל השנה עומדת מול עיניי, הבעה שאסור לאף אמא להעלות על פניה כשהיא חובקת שני פעוטות מופלאים אל חיקה.
לבני משפחות החטופים יש זכות לדרוש כל דרישה. לעשות הכל כדי שיקיריהם יחזרו. יש, כמובן, גם נקודות מבט רחבות יותר, שלוקחות בחשבון את מחיר העסקה עם הטרוריסטים, ומה זה יביא בעקבותיו. במדינה דמוקרטית לבני משפחות החטופים מותר לזעוק. ואילו מי שמחליט חייב להחליט בהתחשב באחריות הכללית, על פי תפיסתו.
זריקת הביצים בכנס סניף הליכוד על האבא של התצפיתנית החטופה לירי אלבג, שהגיע להפגין, היא בעצם השגת המטרה של חמאס, שרוצים שהחטופים ישסו אותנו זה בזה. אילה חסון אמרה בתוקף שיש גופים בישראל אשר חטפו את החטופים למטרות פוליטיות. גם אם זה כך, התגובה של הליכודניקים שזרקו ביצים היא תגובה ששכחה את החטופים עצמם, ונעשתה בעצמה פוליטית שלא לצורך.
מול לבנון אני נזכר באנשי צד”ל שנטשנו. כל השנה הזו אני זוכר שפעם, כאשר ישראל הייתה עדיין בדרום לבנון והערבים ידידינו מצד”ל לחמו איתנו כתף אל כתף, עיתונאי ישראלי שאל לבנוני: “ומה תגיד אם ישראל תיסוג מכאן יום אחד?”. איש לא חשב אז שישראל תיסוג ותפקיר את הערבים שלחמו איתנו. והתשובה של הלבנוני הייתה: “אם זה יקרה, ישראל תהיה מקוללת ל-400 שנה”.
חששתי מהתגשמות הקללה הזו. השנה משהו מהקללה הזאת הגיע. מה עשינו? מדוע נטשנו אותם?
כל השנה הזאת הלכתי עם דיסקית. בכל מקום. אישית אני פחות מתחבר לסרט הצהוב, אם כי יש לי כזה. תליתי על צווארי דסקית. יותר ישראלי בעיניי. כתוב עליה: "הלב שלנו שבוי בעזה".
ועוד דבר התגלה השנה, מאז השבעה באוקטובר שעבר, האנטישמיות בעולם פרצה מכל המסתורים והאריזות הנאות שבהן היא נארזה. פרסמתי לפני כמה ימים מאמר בעיתון האיטלקי "לה רפובליקה" שנושאו "העולם היהודי בתחילת השנה החדשה". בשנים האחרונות אני כותב בעיתונות האיטלקית מין סקירה כזו בסיום השנה העברית. השנה הזכרתי את התפרצות האנטישמיות בעולם. הנה תגובה למאמר הזה באתר העיתון: "תחגגו את השנה החדשה. נקווה שבפעם האחרונה". והייתה עוד תגובה דומה.
כשבדקתי שוב ראיתי שזה נמחק, אבל הספקתי להעתיק. אני רגיל לתגובות קשות לדברים שאני כותב, אבל לא לאיחולי השמדה כאלו לכל העם היהודי. אלה דברים שבעבעו השנה בכל העולם, וזיהמו אותה.