ישראל מתמודדת במלחמה בשבע חזיתות: עזה, לבנון, סוריה, איו"ש, תימן, עיראק ואיראן. ממש בשעה זו צה"ל מתמרן בדרום לבנון, לאחר שחיסל את כל הנהגת חיזבאללה ופגע בהיקף כוח האש והיכולות של הארגון. במקביל צה"ל ממשיך את התמרון בעזה. רק אתמול אוגדה 162 חזרה שוב למחנה הפליטים ג׳באליה.
עד עתה צה"ל לא עמד במטרות המלחמה. יש ברצועה 101 חטופות וחטופים, בהם פעוט, נשים צעירות, גברים, חיילים וחיילות וקשישים. אין כרגע משא ומתן לשחרורם ואין תוכנית צבאית. מדינת ישראל, כך נראה, ממשיכה להפקיר אותם לגורלם.
"עומדים כאן היום למרות הכל": בעוטף התייחדו לזכר הנרצחים
גיורא איילנד על התמרון הקרקעי בלבנון: "לנצל את המומנטום"
חמאס ממשיך לשלוט בעזה. היכולות הצבאיות שלו אומנם נפגעו, אבל הוא ממשיך לפעול כארגון טרור המנהל מלחמת גרילה. יישובי הדרום והעוטף מנסים לשקם את הקהילות ולבנות מחדש את מפעל חייהם, אבל בינתיים הם נתקלים בקשיים רבים. ספק אם ומי מהקהילות יעמדו במטרה.
באיו"ש המצב לפני פיצוץ. איראן פועלת באמצעות חמאס, הג'יהאד האסלאמי וגם בעזרת גורמים מקומיים כדי להקים תאי טרור רצחניים וגדודי לחימה בצפון השומרון וביהודה. המטרה היא לאתגר את צה"ל והשב״כ, ולפגוע באזרחים ישראלים בתוך איו"ש, אבל גם בקו התפר ובעומק ישראל.
בתימן, עיראק וסוריה ישראל מתמודדת עם מיליציות המופעלות מטהרן. חיל האוויר נדרש למשימות עומק להגנה, אבל גם להתקפה. איראן היא ראש הנחש, מחולל הרוע באזור. היא כבר לא מסתתרת תחת פעילות של ארגוני טרור אזוריים שהיא מפעילה, אלא פועלת בעוצמה נגד ישראל. רק בשבוע שעבר היא שיגרה כ־200 טילים לעבר בסיסי חיל האוויר ומרכז הארץ.
איראן הכריזה מלחמה על מלא נגד ישראל. תמונת המצב הזאת התקבעה בשנה האחרונה. האות לכל זה התחולל ב־7 באוקטובר בשעה 6:29. באותה שעה נולדה ישראל למציאות אחרת. היא ספגה את אחת הטראומות הקשות בתולדותיה. יעברו עוד שנות דור עד שישראל תוכל להתאושש מהטראומה הזאת. היא מצאה את עצמה כמעט במלחמת קיום, עם צבא שקרס בשעות הראשונות והנהגה מדינית שלקתה בהלם קרב ולא תפקדה.
מי שהצילו את ישראל הם לא צמרת צה"ל וגם לא ההנהגה המדינית שלה. הגיבורים הם הרובאים בגולני, גבעתי, צנחנים, חיל הגבולות, הנדסה קרבית, שריון, תותחנים, שוטרים ושוטרות, ומאות אלפי חיילי המילואים, אנשי העיר והכפר. מעיירות הפיתוח ומסביון, מהתנחלויות וכפרי הדרוזים בצפון וכפרי הבדואים בדרום, מהמפגינים בקפלן ועד לאוהדי בית"ר ירושלים - כולם רצו קדימה, התייצבו לקרב. עם ישראל הוכיח שהוא חזק מכל אויב. מבחוץ, אבל גם מבפנים.
לצערנו, בגלל משחקים ומהלכים פוליטיים, ישראל לא יודעת למנף את השיקום הצבאי הטקטי למהלך רחב של ביסוס מציאות אסטרטגית. ההנהגה הפוליטית לא לקחה אחריות, אבל גרוע יותר - היא לא מוכנה לחקור את עצמה ואת הצבא ולהצביע על הכישלונות.
במצב הדברים כעת אין מי שיהיה המבוגר האחראי. שיפעל לתקן את הדרוש תיקון, להחליף את הדרוש החלפה, לשקם את הדרוש שיקום. אין ספק שברמה הטקטית צה"ל, השב"כ והמוסד ידעו לפגוע באופן אנוש באויבים בכל שבע החזיתות וליצור תשתית ליום שאחרי, אבל ישראל החזקה צריכה לתת לעצמה תשובות.
איך לעזאזל ארגון טרור שכלי המלחמה שלו הם טנדרים עם מקלע מתוצרת מקומית, שהלוחמים שלו הם רוצחים מסוממים בכפכפים, מצליח להפתיע את הצבא החזק באזור, לכבוש חבל ארץ למשך שעות, לבזוז, לחטוף, לאנוס ולרצוח מאות ואלפים.
איך כל מערכי הצבא החזק קרסו באחת. איך איש לא סיפק התרעה אמיתית ואיש לא לקח ברצינות את האיום הקיומי הנמצא 40 ק"מ ממרכז הארץ. איך במשך שנים עצמנו את העיניים לרווחה והזרמנו מזוודות של דולרים, בטון, ברזל ומכונות לייצור נשק להשמדתנו.
בחלוף שנה מהאסון הנורא במדינת ישראל צריכה לקום ועדת חקירה ממלכתית שתציג לנו, הציבור, את כל התשובות. עד אז הפצע לא יתחיל בהליך הריפוי.