אני לא מתה על סליחות. אדייק: אני כמובן הראשונה לבקש סליחה אם פגעתי במישהו, אבל כשמבקשים ממני סליחה, זה לא ממש עושה לי את זה. סליחה היא מבחינתי התעסקות, לפעמים מיותרת, בעבר. חטאת? תקן. אני טיפוס של דרייב, פנים קדימה, לא רוורס. ובכל זאת אלו יומיים של חשבון נפש. ובכלל, "חשבון נפש" הוא צמד מילים נרדף לצירוף "השנה האחרונה".
בזמן כינוס הקבינט: "צעדת זעם" לקריה - "אין תקומה בלי עסקה"
בעקבות אימת הטבח בעוטף: האם ישראל ביצעה טעות גורלית?
אז איפה פוגש אותך היום הזה? אצל כל אחד מאיתנו זה אישי. כולנו מתכנסים פנימה, בוחנים את מעשינו. אבל עבור מקבלי ההחלטות שלנו העניין הוא לגמרי ציבורי.
מכיוון שבתוך עמי אני חיה, מקום שבו הדרישה מאנשי ציבור לבקש סליחה מעוררת בהם צמרמורות בכל הגוף, אני כאן לסייע בניסוח הסליחות. אין צורך בקרדיט, ומבטיחה שלא תוגש תביעה על הפרת זכויות יוצרים. נבחרינו, אתם רשאים להשתמש חופשי.
אני, בנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל, מתנצל בפניכם, אזרחי המדינה, על שלא הייתי באירוע. שבמשך שנים ארוכות, בקמפיינים רבים מדי של בחירות, הענקתי לכם את האשליה שאני חזק מול חמאס.
אני מצטער, אזרחים יקרים, שלא הקדמתי תרופה למכה, אף שתכננתי. אתכם זה בטח כבר לא מעניין. אני מבקש את סליחתכם גם דרך תיקון המצב שהגענו אליו במשמרת שלי. אנצל את ההזדמנות שנכפתה עלינו להכות באויבינו.
אני מקווה שהפעם אוכל לעשות זאת לא רק בהצהרות לתקשורת, אלא גם במעשים של ממש, וכך אביא לעוד שנים רבות של ביטחון, שקט ושגשוג למדינת ישראל. אעשה הכל כדי שאיש לא יוכל עוד להתעסק איתנו.
אני, יואב גלנט, שר הביטחון שלכם, מבקש סליחה שלא הבאתי ביטחון. אני מתנצל על כך שאני לא באמת מקבל את מרותו של ראש הממשלה, ושאני לא מצליח להילחם איתו כתף אל כתף. אני מבקש סליחה גם על כך שכאשר הגענו למבוי סתום נמנעתי מלפנות את מקומי לאחר.
אני, הרצי הלוי, הרמטכ"ל, מבקש סליחה בשמי ובשם צבא ההגנה לישראל על כך שנרדמנו בשמירה. אני מתנצל על כך שהמודיעין לא ידע, שאוגדת עזה קרסה, ושחבל ארץ שלם למעשה נכבש למשך כמעט 48 שעות.
אני מבקש סליחה על שמפקדים זלזלו בתצפיתניות שהתריעו מפני האסון, אולי כי המערכת שעליה אני מפקד סובלת עדיין משוביניזם מיושן, וראשיה היו מלאים בעצמם, ממש כמוני. אני מתנצל על אלפי ההרוגים, החטופים, הפצועים והמפונים, שהם ומשפחותיהם משלמים מחיר כבד מנשוא על השאננות שהפגין הצבא בראשותי.
אנחנו, חברי ממשלת ישראל, מבקשים סליחה על שאנחנו כבר שנה לא מצליחים להשתלט על האירוע. אנחנו מתנצלים מעומק הלב בפני המילואימניקים שעוזבים את הבית ואת העבודה, מסכנים את חייהם ולפעמים גם משלמים בהם כדי שאנחנו נוכל להמשיך לנשום את האוויר של המדינה, והיא, כלומר אנחנו, לא מצליחה להשיב להם כגמולם.
אנחנו מבקשים סליחה על שלפעמים אנחנו משקרים ואומרים שאנו מצליחים לנהל, ואפילו אנחנו לא מאמינים לכך בעצמנו. אנחנו, חברי האופוזיציה, מבקשים סליחה מאזרחי ישראל על כך שבזמן מלחמה אנחנו תוקעים מקלות בגלגלי הממשלה מטעמים לא ענייניים.
על כך שלמרות מלחמה בת שנה, בשבילנו עדיין הכל זה "רק לא ביבי". אנחנו מתנצלים שבשם המטרה, להחליף את השלטון, אנחנו לא מהססים להתריס ולהתסיס בכל הזדמנות ובכל מקום. אנחנו מבקשים סליחה על שפעמים רבות אנחנו לא מבינים את גודל השעה ולא מצליחים לשדר לכם, אזרחנו היקרים, מסר של אחדות.
אנחנו, המשתמטים, מי שאינם נוקפים אצבע כדי להשתתף בנטל, מבקשים סליחה על כך שאנו נותנים לכם, אזרחי ישראל התורמים, להילחם, להיפצע ולהיהרג במקומנו. סליחה על שאנחנו מקשיבים לרבנים קיצוניים במקום להתייצב לצדכם, אחינו המשרתים, כדי להקל מעט את העומס, להשתתף במאמץ המלחמתי, ולדאוג לפיקוח נפש.
אנחנו, אזרחי העולם, שלא חיו יום אחד במציאות שלכם, מבקשים סליחה שאנחנו שונאים אתכם רק משום שאתם יהודים. סליחה!
לא לומדת תל אביב
זאת תמונה שלא תצא לי מהראש, והיא קרתה רק בשנה שעברה. הלכתי עם בתי לתפילת נעילה של יום הכיפורים במרחב הציבורי בגבעתיים. במקום פרצה מהומה. אישה מבוגרת בכתה לידי, כשהיא מחבקת ספר תורה. איש לא ידע שכמה ימים אחר כך השמיים ייפלו עלינו ועל המדינה, וכמו נקבל קריאת השכמה: עליכם להיות מאוחדים.
כל משבר מוליד הזדמנויות. החוכמה היא לאסוף אותן. לפעמים הן נמצאות ממש מתחת לפנס. כך למשל קרה בעקבות הקורונה. המגיפה העולמית לימדה אותנו להתנהל מרחוק: בזום, במשלוחים אונליין, גם למדנו את חשיבותם של המרחבים הפתוחים.
היה מי שחשב שאפשר לנצל את ההזדמנות הזאת גם לתפילה. לאפשר לאנשים שלא פוקדים בדרך כלל את בתי הכנסת להתפלל במרחב הציבורי הפתוח. ההזדמנות לא נוצלה. במקומה התפרעו אצלנו בגבעתיים, בתל אביב ובמקומות אחרים.
והנה השבוע הגיע בג"ץ, מוסד שאי אפשר לחשוד בכך שהוא לא ליברלי, והציע פתרון הולם לוויכוח שהמילה "מיותר" קטנה עליו. בכיכר דיזנגוף המרכזית התפילה תתקיים במשותף, הציעו השופטים, מי שמבקש תפילה בהפרדה, ילך לגן מאיר. אגב, בסופו של דבר, המארגנים החליטו אתמול לקיים את התפילה בבית כנסת בעיר מחשש לפרובוקציות.
ההזדמנות עמדה לפתחו של ראש העירייה, רון חולדאי. הוא יכול היה להיות חלוץ של מסר מאחד, מכיל, אוהב. דווקא עכשיו. דווקא בשנה כזאת. אבל במקום זאת, בחר חולדאי לגבות את מפוצצי האירוע של השנה שעברה. לעבוד בשביל הבייס, ולא בשביל המדינה. חולדאי לא ישכח לטעון נגד נבחרי ציבור שפועלים כך בפוליטיקה הארצית. לא אנקוב בשמות, רק ארמוז ששמו של אחד מהם מתחיל באות השנייה.
חולדאי יקר, ביום הכיפורים לפני 51 שנים, הובלת את טייסת 201 המאוחדת לנצח את המלחמה הנוראית אז. לא חשבתם על דתיים או חילונים. זה לא עניין אז איש. יש לך עוד כמה שעות, ואפילו עד צאת החג, להבין שעכשיו, יותר מאי-פעם, צריך לפעול לאחדות.
שתיים הן ולא דומות
את סוף השבוע הקודם העברתי במה שהתיימרה להיות חופשה משפחתית באילת. בלילה הראשון ירו עלינו החות'ים. לא נכנענו. בלילה השני בישר לנו טלפון לילי שגנבו לבן זוגי האהוב את בן זוגו האהוב – האופנוע.
"זה בסך הכל חתיכת ברזל ופלסטיק", אמר לי באצילות נפש, "העיקר שכולנו בריאים". ואז הלך לבכות לכרית. בנותיי ואני הקמנו צוות חקירה מיוחד, ורגע לפני שהגענו בדיוק לאותן המסקנות שנאמרו כבר במשטרה ("אין מה לעשות"), הצענו דרכים יצירתיות להגיע לחקר האמת.
הגדולה, מלאך שעוד מאמין בטוב שבאדם, הציעה לפנות לחברים ב־ג'3 ולשאול "אם מישהו ראה משהו". אחר כך הציעה בנדיבות אין קץ את כל מתנת הפייבוקס שקיבלה מחברותיה ליום הולדתה "כדי לקנות לאבא אופנוע חדש".
הקטנה, מעשית מכולן, הרי במזרח התיכון היא חיה, הביטה בנו במבט חד, ואז הלכה, חזרה עם שקית מפוצצת בתפוחים קשים כאבן והודיעה לכולנו: "איך שאני רואה את הגנב, וואי וואי מה אני אעשה לו". גמר חתימה טובה!