חצי מדינה מרגישה פראיירית, עשוקה, נגזלת. איך לא תרגיש כך כאשר בתקופת מלחמה, כשחסר ציוד בסיסי לחיילים וחסרים אפודים קרמיים וציוד הגנה נוסף, ולאחר שהוסכם כבר שהחרדים יקבלו את האתנן הקואליציוני בגובה 14 מיליארד שקל, מעז השר גולדקנופף להכריז שאם לא יעבירו את חוק הגיוס, או חוק ההשתמטות כפי שראוי לקרוא לו, הוא לא יחתום על התקציב. אין מילים לחוצפה.
בן גביר חושף: "כבר חודשיים שאני בפורום המצומצם - וחלק מעמדותיי מתקבלות"
נאם בהר הבית וקרא להשמיד את "היהודים המגעילים": זה העונש שקיבל
חסרים חיילים, והם לא מוכנים להתגייס. חסר כסף, והם לא מוכנים לוותר. גם לא לדחות. אף שלכולם ברור שהחרדים לא יוותרו לא על סיר הבשר ולא על קנקן השמנת, שלא לומר קצפת, די ברור שהחוק הנלוז הזה יעבור גם יעבור. אני מרגיש שאני חוזר על עצמי, אבל אני פשוט לא יכול להתאפק. אבדה הבושה בהנהגה העליונה.
העיתונאית ענת לב אדלר ציטטה את הקולות הדחופים שעלו בכנסת: “הם ממתינים בצפיפות, בקור, סובלים ממחסור במים, בתרופות ובמזון" והוסיפה: “לרגע חשבתי שהקולות הדחופים בכנסת מתכוונים לחטופים הנמקים בעזה".
הכוונה היא לאותם גברים צעירים שטסו להשתטח על קברו של רבי נחמן מאומן ונתקעו שם ללא אפשרות לעלות על טיסה ארצה. הבחורים האלה, שרעיון הגיוס לצה"ל רחוק מהם כרחוק מזרח ממערב, הביאו ללחץ מדיני להחזירם ארצה, כדי שחס וחלילה לא ייאלצו להישאר באומן ביום הכיפורים. רחמנא ליצלן.
מה עם אלפי האזרחים הישראלים שנתקעו בחו"ל בלי יכולת לחזור ארצה, חלקם אמורים להתגייס? לאלוהים הפתרונים. “הבושה התאבדה", כתבה לב אדלר. לא, היא לא התאבדה. היא פשוט לא קיימת אצלם.
תל אביב עיר יפה ובה גנים ציבוריים רבים, שהמרחק ביניהם לא גדול במיוחד. בהליכה של דקות אפשר להגיע מכיכר דיזנגוף לגינת רות או לגן מאיר. מה הבעיה להודיע, למשל, שבכיכר דיזנגוף התפילה מעורבת ובגן מאיר ובגינת רות יש הפרדה.
יבחר כל אחד איפה הוא רוצה להתפלל ואיזו התכנסות הולמת לו יותר. יחיו איש-איש באמונתו, ובא לציון גואל ושקט על עם ישראל. אנשים מחפשים על מה לריב, בעוד לפעמים יש פתרונות פשוטים שיתאימו לכולם.