הפגיעה של הכטב"ם בבא"ח גולני היא הוכחה קטלנית לכשל המדיניות חסרת האחריות של הממשלה. צה"ל נדרש לבצע מגננה ומתקפה רב־זירתית ללא התחשבות בכוח אדם (חוק הגיוס), כלכלת החימושים (הקטטה עם ארה"ב) וצניחת המורל הלאומי (הפקרת החטופים ומכתב הסרבנים). עכשיו תורה של אם כל המחאות, זו האמא שהעיפה אותנו ממלחמת לבנון ואת אריאל שרון ממשרד הביטחון. מה שמחזיר אותנו לבעיטת הפתיחה.
ב־9 באוקטובר 2023, כמי שמכיר את הדינמיקה של החברה, התקשורת והצבא, בעוד חיל האוויר כותש את עזה, העליתי פוסט (טוויטר, פייס) בהאי לישנא "הפאנלים בערוצים מתפקעים מגנרלים מקשישים שמנהלים שם כיום את מלחמות העבר. ארבע אוגדות פלוס פלוס מתחממות על הקווים ברצועה וברקע גיוס כללי לקראת מלחמה בצפון. תגידו, אתם השתגעתם?".
לכאורה מה רע? ארבע אוגדות מתמרנות על שטח שחיל האוויר הכי טוב בעולם כתש אותו, ומודיעין שחטף מהלומה מתאושש ברזולוציה של פיקסל. אז מה כבר יכול להשתבש? הכל. וכן, השתגענו. הפצצות הנקם של חיל האוויר ו"התמרון הקרקעי" (שם קוד למכבש הדורסני שהפך את עזה לעיי חורבות) גרמו גם לליברל־דמוקרטים האמיתיים להתאים עצמם לסיטואציה – שאין קשה ממנה מאז תחילת הקרבות בעזה עד עצם היום הזה – לנסח מחדש את החוזה שבינם לבין הממשלה.
המשמעות היא לתמוך בממשלה ובצה"ל חרף התנגדותם ה"ליברלית" לכל מה שהממשלה הזו מייצגת, כולל ניהול הלחימה של צה"ל. התמיכה הזו מנוגדת גם לחוזה האישי שליברלים חתמו בינם לבין עצמם בשאלה איזה מין בני אדם הם רוצים להיות.
הסיבה לבגידתם בעקרונותיהם פשוטה, מאכזבת ובניחוח אגואיסטי: הצורך המבצעי של הצבא להילחם כאיש אחד בתמיכה לאומית חוסך חללים, שהם חיילינו. כלומר, בנותינו, בנינו ואנחנו עצמנו. מי שרוצה להיתלות בדיווחי ה"ניו יורק טיימס" (שהגיעו מישראל) כי חמאס תכנן להשמיד את ישראל, מוזמן לבחון אם יש לכל התוכניות שפורסמו היתכנות. התשובה, בלי להיכנס לפרטים, היא שממש לא. נזק? כן, אולי. אלא שמלחמת נזקים הדדיים אנחנו מנהלים עשרות שנים, וזו האחרונה היא הזדמנות להרגעה, לא להסלמה.
החלק הביזארי הוא שמדיניות ההכלה של עשר שנות ביבי הייתה נכונה. גם בצבא לא חשבו להכות בחמאס או בחיזבאללה ללא טריגר משמעותי, ובינתיים תחזקו מולם מאזן אימה. חלל או רקטה ליום עוד לא הוציאו אומה למלחמה.
הבעיה היא שבמזה"ת מצבים זמניים כמו מאזן אימה, נוטים להיגרר שנים או עד הטריגר לפריצת המבצע הבא, שהוא תמיד הטריגר שמגדיש את הסאה, ויאללה בלגן. אצלנו זה עשוי להיות מספר קורבנות עולה ולחץ של הפטריוטים, אצלם זו פגיעה באל־אקצא ולחץ כוהני הדת.
עוד דווח ב"ניו יורק טיימס", שאיראן וחיזבאללה לא הבטיחו ליחיא סנוואר סיוע מקביל בתקיפת ישראל. אולי. מה שקרה בפועל הוא הפיתוי לבצע מכת בליץ מקומית. לא הייתי במקום, אבל אני יודע כמה רעש עושה צה"ל בשטח כאשר הוא מתכונן לתקרית הקטנה ביותר.
אני מניח שתצפיות חמאס הקבועות על נקודות הפריצה דיווחו שהיאהוד נרדמו, וסנוואר, אולי, החל לחשוב שלצלאח א־דין קם יורש. אני מניח שהוא עדיין חושב כך לנוכח שנת הבלהות שגרם לישראל והצלחתו לגרור את הציונים למבצע קרקעי בדרום לבנון ולמעורבות ישירה של איראן וחיזבאללה.
יש טענה שאומרת שכמויות האמל"ח בבתים ובנקודות השיגור מוכיחות שחיזבאללה היו בדרך לתקוף את ישראל. אז מה? הם הכינו את המתקפה שלהם ואנחנו הכנו את המתקפה שלנו. להכין זה לא אומר לתקוף. להמון מדינות בעולם יש מערכי הגנה ליד גבולותיהם, ולחלק גדול מהם יש היסטוריה מדממת מול שכניהם. רק עלייתם של לאומנים קיצונים או כוהני דת קנאים (כמו במזה"ת, כולל אותנו) מוציאה את הארסנל הזה מהמרתף לחצר כדי להפעיל אותו.
המצאה שטנית
לליברל האנין המתייסר בגין כתישת הרצועה כולה על נשותיה וילדיה אין הצדקה, אבל יש נסיבות מקילות כמו חשבונות של נקם (יצר שלפעמים לא ניתן להתגבר עליו) והרתעה (אויבינו יראו עיי הריסות וחללים בממדים תנ"כיים וייראו). או: אויב שסבור שאנחנו מדינת קורי עכביש, יחשוב פעמיים לפני שיוציא את האמל"ח לחצר הקדמית.
השאלה היא מתי הרוב בישראל יבין שנקלענו ללחימה חסרת תוחלת בגין מהלכים זדוניים של ממשלה משיחית ומושחתת שעובדת בעיניים על עמה שלה. אלא אם כן, כפי שדורשים מפעילי הפיתום (ביבי למרציאנו: אני? מה פיתום?), התכלית היא לכפר על פשעי ההינתקות ולהפוך את עזה צפון ליעד התנחלותי.
בשנות בנימין נתניהו, ובייחוד בכמעט שנתיים של קואליציית ימין הרמטית, נסגר הפער בין הדמוקרטיה הפנים־ישראלית לבין דיקטטורה בשטחים. הפער שנסגר הפך למשבר סופני, ששלח גרורות דיקטטוריות לישראל גופא על רקע המציאות של היום: הפקרת החטופים, שחיתות בצמרת, חוסר תפקוד ממשלתי, והנורא מכל – קורבנות ללא תקווה וללא אופק מדיני, פוליטי ואנושי.
בגדול, מדובר בהשתלטות הרוע על הרוח הקולקטיבית, לא פחות. מילא לאבד מדינה, מדינה באה ומדינה הולכת (מדינה ליהודים כבר הייתה כאן פעמיים ונחרבה), אבל בדרך מאבד האדם, שנולד פעם אחת, את האנושיות שבו, לא חבל?
בינתיים, תוך כדי מלחמה בחוץ, מתנהלת מלחמה בפנים בין הליברל־דמוקרטיה לדיקטטורה. קראו למאבק הזה החזרת החטופים, די לשחיתות, די להרג. קראו לו לך עכשיו, ובחירות עכשיו, ועד עכשיו מתנהל הקמפיין הזה במינון מאופק, ותחתיו רוחש הר געש זועם וכבוש שממתין לטריגר. והגעש הזה יתפרץ אם ג'ו ביידן ושות', בתמיכת המטכ"ל, יכריחו את נתניהו לעצור את המרוץ למלחמת גוג ומגוג ולחתום על הסכם הפסקת אש.
או אז יגלה גם הציבור שיש פער בלתי ניתן לגישור בין מערכת הביטחון לממשלה. שראש הממשלה אוכף את הדמוקרטיה לטובת החלטות צבאיות שפוגעות לא רק בדמוקרטיה – אלא בביטחון מדינת ישראל. צה"ל מתכונן כיום ללחימה רבתי עקב מדיניות עוועים של ממשלת עוועים וראש ממשלה שמונע מהלכים לחימוש הצבא בגלל פתולוגיה של אגו ותדמית.
זו הסיבה לכך שהרמטכ"ל ושר הביטחון מדירים את נתניהו, שהפך לנציג הציונות הלאומנית־משיחית, מתהליך קבלת ההחלטות האופרטיבי בשטח, ובצדק. מצד איראן וחיזבאללה יש כיום איתותי פשרה. נתניהו בולם, מבוהל עקב היתכנות להפסקת אש שתכניס את ישראל למערבולת אזרחית, שמשמעותה חידוש משפטיו הפליליים ואחריותו האישית לאירועי הטבח.
וכשנמאס לעסוק בפרטים המבאסים של ההידרדרות למלחמת ברירה, יש טעם להציץ מעבר ליורה המבעבעת שלנו אל העולם הגדול. בסופו של דבר, כל מה שקורה אצלנו קורה במדינות סביבנו במינונים שונים. כל חברה ותחלואיה.
איתמר בן גביר הוא לא המצאה שטנית שלנו, אלא של המין האנושי, והוא משוכפל כמעט בכל מדינה וחברה. אין עם שאין לו כפיל של היטלר או של סיסטר תרזה. כל העניין התמוה הזה של "עם בחירה וגיבור" קצת גדול על החברה בישראל - זו שחלק גדול ממנה מבועת, מושחת, פרנואידי ואלים. אז יאללה, בחירות כדי להוכיח שאני טועה.