לא משנה מה תנסו לשאול את הבכירים הישראלים בהקשר של הבחירות הקרובות בארה"ב, איך תנסחו את השאלה וכמה זהירים ודיסקרטיים תהיו – התשובה שתקבלו תמיד תהיה אותה הקלישאה הלא יצירתית, המלווה בהבעת פנים חשדנית ומפוחדת, משל זה עתה גילה בן שיחכם כי השואל הוא סוכן זר שמתחזה לעיתונאי תמים: "אנחנו לא מתערבים בבחירות האמריקאיות!".
הפקטור של הבחירות בארה"ב ותוצאותיהן האפשריות הפך לפיל הענק שבחדר. הקשר בין השאלה מי ינצח באמריקה ב־5 בנובמבר לבין תסריט ההמשך עבור ישראל ברצועת עזה, בלבנון, במועצת הביטחון של האו"ם ובאזור כולו – ברור כשמש. וברור גם החשש לגעת בסוגיה בזמן הלא מתאים, בתקופה הכי רגישה, כשהממשל נמצא בישורת האחרונה לקראת המבחן הפוליטי הגדול שלו, קשוב לכל אמירה וערני לכל פעולה המסוגלת להשפיע על דעת הקהל.
הבחירות לנשיאות ארה"ב והשפעתן על העתיד הישראלי הפכו לנושא שאין לומר את שמו. נושא שמרחף כמו צל בדיונים רבים שמתקיימים בישראל בשבועות האחרונים בנושאים אסטרטגיים, מדיניים וביטחוניים, כאשר המרכזי שבהם הוא איך ייראה ההסדר העתידי לסיום המלחמה בכל אחד משני התרחישים.
החשש והזהירות מובנים והגיוניים. בזמננו לא צריך להיות היסטוריון גדול כדי להיזכר באירועי חילופי הנשיא בארה"ב בשנת 2016, אפשר לחפש ברשת. יומיים אחרי ניצחונו של דונלד טראמפ, ישב הנשיא היוצא ברק אובמה לצד הנשיא הנבחר בחדר הסגלגל, והצהיר (לא לפני שהשניים ניסו לשדר נינוחות, חייכו למצלמות ואף סיפרו בדיחה או שתיים במאמץ לצאת ידי חובה) כי מה שעומד כרגע בראש סדר העדיפויות מבחינתו הוא העברת שלטון חלקה ותקינה.
האמירה צולמה, פורסמה ואולי הרגיעה את אלה בעולם שחששו (כולל הישראלים). מה שהנשיא היוצא אובמה לא אמר במהלך אותו המעמד, זה שהוא לא מתכוון לנצל את תקופת המעבר אך ורק לטובת ההליכים הבירוקרטיים של העברת השלטון, אלא גם כדי לחזק ולעגן עד כמה שאפשר את מורשתו ואת סדרי העדיפויות שלו, ולהציב בדרכו של טראמפ כמה שיותר מחסומים אידיאולוגיים ובירוקרטיים גם יחד, לפני שהמנצח הרפובליקני יושבע לנשיא בסוף ינואר 2017.
אובמה החליט וגם קיים. בחודשיים וחצי של תקופת המעבר הספיק הנשיא היוצא הרבה, אך בישראל פעולתו זכורה בעיקר בגלל ההצבעה הדרמטית במועצת הביטחון של האו"ם, כאשר הצעת ההחלטה נגד ההתנחלויות אומצה ברוב קולות לאחר שארה"ב לא הטילה עליה וטו. זה היה הד"ש המיוחד של אובמה לא רק לטראמפ, המגלם את האנטי־תזה האידיאולוגית שלו, אלא גם לממשלת ישראל ולעומד בראשה, שהרבה לעצבן את אובמה בשמונה שנות כהונתו של האחרון בבית הלבן.
בנימין נתניהו זוכר זאת היטב, גם שרי ממשלתו לא שכחו את השיעור. היום הם מנסים להסיק מסקנות ולצמצם נזקים עד כמה שאפשר. בדיוק בשל כך, כאשר ביום חמישי בשבוע שעבר, במהלך שיחת טלפון משולשת בין ראש הממשלה נתניהו, לנשיא ארה"ב ג'ו ביידן ולסגניתו המועמדת לנשיאות קמלה האריס, הבהיר הצד האמריקאי כי המראות של הרס, נזק ופגיעות בנפש, שעולים אחרי כל תקיפת צה"ל בביירות, עלולים לגרום נזק בכמה היבטים, כולל ההיבט הציבורי־אלקטורלי – נקלט המסר בהבנה.
"לא הייתה התחייבות ישירה וברורה שלא לתקוף בביירות, אבל לא חסרות לנו מטרות חיוניות בלבנון, גם אם בינתיים נתמקד בהן ולא בדאחייה", אמרו גורמים בישראל. ובכן, בימים שאחרי השיחה המשולשת עבר הפוקוס של צה"ל למטרות חיזבאללה אחרות, ובדאחייה נעשה שקט באופן יחסי מאוד.
רשמית, בכל פעם שעוד כתב צבאי העלה פרסום על הפסקת תקיפות בדאחייה, גורם בכיר או גורם מדיני (קרי, לשכת ראש הממשלה) דאגו להכחשה ברורה וחד־משמעית. זאת בדיוק האסטרטגיה לשבועיים וחצי שנותרו עד 5 בנובמבר, וכנראה גם לתקופת המעבר הרגישה לאחר הבחירות.
בלי קשר לשאלה מי ינצח ומי ייכנס לבית הלבן בינואר 2025, את המלחמה הרב־זירתית שלה ישראל מנהלת עכשיו, בכל יום ובכל רגע שבו התמיכה האמריקאית (או לכל הפחות היעדר עימותים עם ביידן־האריס) מקנה לישראל עוד זמן ועוד לגיטימציה להמשך הפעולה שלה בלבנון, בעזה ובגזרה האיראנית, החשובה מכולן.
שאפתנות צרפתית
לא רק בישראל עוקבים בקפידה ובדאגה אחר המרוץ לנשיאות ארה"ב ובונים תוכניות המשך אזוריות בכפוף לתוצאות האפשריות. גם בפריז, מסתבר, מחכים ל־5 בנובמבר – רק מזווית הפוכה מזו הישראלית. נשיא צרפת, השואף להשפיע ולהיות במרכז התמונה בכל הקשור למתרחש בלבנון, התבטא בכמה הזדמנויות כי "מה שאי אפשר לקדם לפני הבחירות באמריקה, יקודם אחרי הבחירות באמריקה. אם וכאשר הדמוקרטים יישארו בבית הלבן".
עמנואל מקרון מהמר על ניצחונה של קמלה האריס משורה של סיבות. החלק הרלוונטי לישראל קשור, כמובן, לכוונה של צרפת לקדם במועצת הביטחון של האו"ם הצעת החלטה המחייבת את ישראל להכריז על הפסקת אש בזמן ובתנאים לא מתאימים מבחינתה.
מקרון, מסתבר, גם זוכר את מעשה אובמה של אי־הטלת הווטו במועצת הביטחון של האו"ם, שלושה שבועות אחרי ניצחונו של טראמפ. סביר להניח כי נשיא צרפת מקווה שגם ביידן ירגיש חופשי מספיק בתקופת המעבר שבין הבחירות לעזיבתו את הבית הלבן - כדי לתת להחלטה הזאת לעבור בלי שיטיל וטו.
בזאת לא מסתיימות התקוות שמקרון תולה בניצחון האפשרי של הדמוקרטים. המהלך שהנשיא הצרפתי יזם ואף התחיל לקדם – הכרה חד־צדדית של צרפת במדינה פלסטינית – אומנם נבלם לעת עתה בידי ישראל, אך לא נשכח. מבחינת מקרון, המהלך נכנס להקפאה קצרה ומחכה לשעתו. אם לא ביידן, אז אולי האריס תתמוך בו, אם וכאשר?
בישראל עוקבים, כמובן, אחרי הנשיא הצרפתי, אחרי הימוריו ואחרי שאיפותיו בגזרת המזרח התיכון. אך לא השאפתנות הצרפתית היא שנמצאת בראש רשימת הנושאים שיתבררו ויקודמו אחרי הבחירות בארה"ב בהתאם לתוצאה שלהן. ההערכה הגורפת היא כי בכל אחד משני התסריטים – אם האריס תנצח וגם אם טראמפ יחזור לבית הלבן לעוד קדנציה – ישראל תצטרך לתכנן יחד עם ארה"ב את המעבר מלחימה לפעולה דיפלומטית לקראת ההסדר המדיני שיסיים את המלחמה.
גם אם היום הקו הישראלי הרשמי הוא שאין דד־ליין לסיום המלחמה, רק השגת מטרותיה, ההבנה שקיימת בקרב הבכירים הישראלים היא די ברורה. חייבים להתכנס לקראת הסדר מכלל סיבות - לרבות השיקול הביטחוני, המדיני, וכן, הכלכלי - שהוא לא בין האחרונים בהליכים של קבלת ההחלטות.
קשה עד קשה מאוד לחזות את פני העתיד ולחשב את המהלכים האפשריים של האריס או של טראמפ. ההערכה היא כי טראמפ, בדיוק כפי שהתבטא לא אחת, ירצה סיום מלחמה מהיר ואפקטיבי. עדיף שזה יקרה במסגרת הסדר אזורי הכולל נורמליזציה בין ישראל לערב הסעודית. טראמפ, כנראה, לא יהסס להפעיל מנופי לחץ על קטאר ועל מצרים כדי שיגרמו לחמאס להפסיק להתעקש וללכת על הסכם בתנאים טובים יותר מבחינת ישראל.
בתסריט המקביל של כניסת האריס לחדר הסגלגל, הסדר הפסקת האש – כך מעריכים בשקט גורמים בארץ – יעלה לישראל במחיר יקר ורגיש יותר. ייתכן מאוד שהשותפים הקואליציוניים הניציים של הליכוד – עוצמה יהודית והציונות הדתית – לא יהיו מוכנים לחיות עם המחירים האפשריים האלה. במקרה זה הסוגיה של ממשלת אחדות רחבה שוב תפרוץ למרכז הבמה, רק שהפעם מי שיירתמו למשימה יהיו בכירי הממשל האמריקאי. ייתכן שלהם - ללפיד ו/או לגנץ יהיה קשה לומר No.