זה אמור להיות הטור האופטימי של אחרי החגים. הראשון שחותם את החודש האינטנסיבי של חגי תשרי ומבשר על תחילתה של השנה העברית החדשה באופן רשמי. זו התקופה שמסמלת עבורי יותר מכל את הסתיו. עכשיו אלו לא רק סתם רוחות קרירות שמופיעות בקצה של היום, עושות קולות של שינוי עונות בין גלי החום של הצהריים. עכשיו כבר צריך לקחת בתיק סוודר, אפשר לכבות את המזגן בשעות ערב. עכשיו המים בים כבר קרים מכדי לקרוא לזה שלהי הקיץ וצריך לחשוב פעמיים לפני שקופצים פנימה. זו העונה שבה אפשר לשבת במרפסת, להתכנס בתוך עצמנו ולחכות לגשם עם תקוות יפות בלב, גם אם זה מתלווה ברוב המקרים להצפות בלתי אפשריות ברחוב. יש דברים שלא משנה מה נעשה, הם לעולם לא ישתנו: ריבים על טריטוריה, שנאת חינם והצפות אחרי הגשם הראשון.
כמו בכל שנה, הטקסטים של אחרי החגים נכתבים בדרך כלל בעיצומם של החגים. עניין של לוח זמנים. מעולם זה לא הפריע להתייחס לדברים בזמנם, גם לא במדינת ישראל, שתמיד הייתה סוערת. מעגליות החיים הייתה ברורה, יש שבת ויש חגים ויש עונות שנה ועוד שנה חולפת ועוד מועד ועוד זיכרון ועוד עצמאות וגם החודש הזה עם הלו"ז של תשרי.
אבל כבר יותר משנה שקשה לנבא איך ייראה העתיד. לא רק הרחוק, קשה לנבא איך ייראה המחר ואפילו המשך היום. בדיוק ברגעים אלה, שבהם אני יושבת מול המחשב ומחכה לתגובה על תגובה של תגובה של מישהו מהשכנים שלנו מעבר לגבול וחושבת איך לנסח במדויק את מה שחולף לי בנפש, אני נזכרת שהחג האחרון של תשרי הוא שמחת תורה. עוד נקודת ציון בלוח השנה שלנו, תאריך שייזכר במשך דורות במסע הארוך שאנחנו עוברים כאן.
אני מביטה בהערצה במי שהיו מסוגלים לקחת את עצמם לחופשה בחודש האחרון. מי שהצליחו להשאיר הכל מאחור ולהתנתק לכמה ימים למילוי מצברים נחוץ. רק הלחץ שמתלווה לכל יציאה למסע מחוץ למדינה בתקופה הזאת גורם לי לוותר מראש. אנחנו לא יכולים לברוח מפה באמת, וזו כבר לא רק קלישאה. אנחנו לא יכולים לברוח. לא מהארץ וגם לא מעצמנו ומהשדים שאספנו על הדרך בשנה החולפת. רק אלוהים יודע מתי ואיך הם ישתחררו.
אם החגים הם סימן לסיכום של השנה החולפת ולחשבון נפש - אחרי החגים מגיע הרגע להתחיל ברגל ימין את השנה. השנה האחרונה הסיטה את כולנו מהמסלול, גם את מי שלא היה חלק מהמערכה עצמה. היא הצעידה אותנו אל עבר הלא נודע, וזה מפחיד ומתעתע.
הכאוס הזה גרם לי להתכנס פנימה. עצרתי לחשוב ולחשב מסלול מחדש, כזה שיאפשר לי לנשום גם כשאין לי אוויר; לשחות עם הזרם גם בתוך סערה שנדמה שעומדת להטביע אותנו; להסתכל הצידה ולחפש שותפים למסע, כי להשיט ספינה לבד בים סוער זה כמעט בלתי אפשרי. אני בטוחה שאני לא לבד. שהצורך בהתכנסות וחיפוש נקודת הסתכלות שונה על העולם הוא לא רק שלי. ואולי זה מנגנון הגנה שלי. מה זה בעצם משנה?
דבר אחד בכל זאת לא השתנה. כמו בכל שנה, גם הפעם אני דוחה משימות חשובות לאחרי החגים, לשבוע הראשון הרשמי של העבודה שאין בו עוגנים של ערב חג או חג. ואף שזו שגרה חדשה שאולי כבר התרגלתי אליה, וכבר לימדתי את עצמי לרקוד בין הטיפות, עדיין יש דברים שאין לי סבלנות לעשות בשוטף ואני דוחה אותם קדימה.
שיחת טלפון ממספר חסום. אני עדיין מופתעת מכך שיש שני גופים רשמיים שעדיין מתעקשים להתקשר ללקוחות גם ב־2024: הבנק וקופת חולים. הפעם זו קופת החולים. מישהי נחמדה רוצה להזכיר לי שהרבה זמן לא נבדקתי. אמרתי לה שאני לא ממש מאמינה ברופאים קונבנציונליים, אבל קשובה לגוף שלי והכל בסדר. ובכל זאת, היא התעקשה, “אנחנו נשים". ואולי אבוא בכל זאת, וזה לא ייקח הרבה זמן. “בסדר", אמרתי לה, “אחרי החגים".