פחד ומשטמה בקמפיין | רון מיברג

הייתי שם כשג'ימי קרטר עלה מג'ורג'יה בג'ינס ומגפיים וניצח את ג'רלד פורד שרצה לחזור למסלול הגולף; הייתי שם כשרונלד רייגן שבר כל נורמה פטריוטית והגיע להבנה עם האיראנים להחזיק בחטופים עד בחירתו ולא לתת לקרטר יתרון בשחרורם; ראיתי את ביל קלינטון לוקח מידו המשותקת של גיבור המלחמה בוב דול את הנשיאות; זינקתי מהכורסה כפי שלא שמחתי בחיי, כאשר אינטלקטואל שחור צונן בשם ברק אובמה הוכיח שהכל אפשרי באומה המטורללת וניצח גיבור מלחמה ומתמודד הגון בשם ג'ון מק'קיין; ראיתי אותו דורס את מיט רומני כאילו לא היה שם, וגם כאשר רוח עוועים רעה כמו צחנת ביצות ומים עומדים ירדה ביוני 2015 במדרגות הנעות, והכריז שהוא מתמודד; ראיתי את עברה של הילרי קלינטון, התעלמותה ממדינות מפתח קריטיות וראש FBI הפכפך - לא מניחים לה לשבור את תקרת הזכוכית; אהבתי כל רגע כאשר למרות ההמולה הנפשעת, השקרים והמציאות החלופית, התרומם ג'ו ביידן הישר והמוסרי ושלח את טראמפ לביתו, מייבב ומבטיח נקמה. הוא חזר, ושוב הוא מתמודד נגד אישה שמעבירה אותו על דעתו ומוציאה אותו משיווי משקלו בגלל נשיותה, חזותה המצודדת, שוויון הנפש המאוזן שלה והסיכוי שתנצח.

הייתי שם בכל אלה, ולא היו בחירות קריטיות, דרמטיות, מעוותות למפרע, צמודות וכה מאיימות על הדמוקרטיה האמריקאית. גם אם נדמה לי שאני יודע מי ינצח, יש לי כמה מאות מילים להחליט - כפי שעשיתי בבחירות הקודמות - אם זו חובתי לומר מי.

אתל קנדי, בת 96, נפטרה לפני שבועיים. אני מאמין גדול בסמליות, ואשתו של בובי קנדי, המועמד מטעם הדמוקרטים לנשיאות ב־1968 שנרצח במלון "אמבסדור" בידי הפלסטיני סירחאן סירחאן בשל עמדתו הפרו־ישראלית; מי שהלכה אחרי ארונותיהם של שלושת האחים קנדי ונשותיהם וראתה את בנה החף מעקרונות, RFK הבן, מצטרף לטראמפ עבור עדשה יבשה מנזיד שטרם התבשל - לא עמד לה כוחה המיתי להגיע ליום הבחירות הקרוב כל כך, אולי מתוך חשש לגיטימי שתיאלץ להיות עדה לקץ הדמוקרטיה האמריקאית. מותה במועד המסוים הזה נרשם אצלי כיריית אזהרה.

גם אם מיצי מרה מבעבעים בו, אין ספק שהחלפתו של ג'ו ביידן הייתה כורח המציאות. אני אפילו מתרגל לאישיותה הסתגלנית של סגניתו שהחליפה אותו כמועמדת המפלגה. היא הייתה סגנית גרועה, אבל מסוג האנשים שלא נועדו להיות "מרקקה של רוק חם", כתיאור אחד הסגנים את מוסד הסגנות; כמועמדת היא צימחה כנפיים והמריאה לא כציפור חן בתרגילי אקרובטיקה שובי לב רהבתניים, אלא כאישה במלואה, מודעת לכוחה, מחוברת לקוד התנהגות מוסרי, המנהלת "קמפיין של חדווה" לעומת הגולם המרושע המאיים לדרוס את איי ההתנגדות שהדיחו אותו ב־2020. לפעמים נדמה שחסרה להאריס רגל מסיימת, או שמא יד, אבל בשבועות האחרונים היא מציפה את משעולי הקמפיין בנושאי בשורתה האיכותיים והנלהבים ביותר.

אלו בחירות שכדי לרדת לסוף דעתן, לאמוד את המונח על כף המאזניים ולהבין שחלק מאמריקה חי כבר כמה שנים ביקום חלופי שבו אין לעובדות, למספרים, לשלטון החוק, למוסר ולברית אחים כל אחיזה; והם מרחפים נטולי חמצן, נישאים על גבי הרוח החמה שנושף בעורפם המועמד המסוכן ביותר שרץ אי פעם באמריקה - צריך להיות שם. המרחק מטשטש, מקהה ומרדד את המציאות החדשה שהיא הקנוניה שבשמה דוגרים על הביצה שממנה אמורה לבקוע אמריקה חדשה.

מכיוון שאינני שם, פניתי לנעמי ליס־מיברג, שהייתה איתי רוב חיי. בשיחות יומיות, במשלוח טקסטים מכוננים, בחשדנות הטבעית וההיסטורית שלה נגד הגאולייטרים בשם סטיב, מילר, באנון ואחרים, שבמשך ארבע שנים עסקו בפירוק שקדני של מוסדות דמוקרטיים, שינו את תקנון הבחירות, גייסו אלפי משפטנים שישגיחו כניצים וקלגסים על הבוחרים ויצעקו "פאול" על כל בוחר דמוקרט שיזוז מהתור - אני מכיר את האישה כל חיי והיא מודאגת. ואם לתת קרדיט לחמשת בני משפחתי המורשים לבחור, הנכד צעיר מדי, הם כבר עשו את חובתם ומשפחת מיברג נמצאת מתחת לאלונקה של האריס.

ועדיין, ברגע של חולשה ומתוך אמונתה של מי שנולדה באמריקה להורים ציונים שזנחו קריירה ועשו עלייה, ואף שלא כפיתי עליה לחתום איתי על תעודת פטירה של מוניטין עיתונאי, נדמה לנו שגם אמריקה, עם גלגל אחד על הכביש ושני בתעלה, אינה ערוכה, לא באמת, לארבע שנים נוספות של זאוס מוזהב עם מגע מידאס הפוך. והעובדה שהוא שלח כנשיא חיסון קורונה ניסיוני לפוטין ההיפוכונדר הרצחני, כבר לא מעלה או מורידה. חברו רוי קון, אילו חי, היה ממליץ לקשור אותו לכיסא החשמלי על זאת בלבד.

והסקרים? אל תצחיקו. נעמי שלחה לי וידויים קורעי לב של סוקרים וקוראי סקרים מהליגה הראשונה, שהסבירו שאין להם הסבר כיצד גם כשהמספרים זוחלים למטה ולמעלה, בעצם אינם זזים ואין להם מושג ירוק מה הם אומרים. הסקרים אינם הגיוניים, גם משום שאינם מצליחים לאסוף את התשובות האלמנטריות מהנשאלים. רובם לא עונים ואחרים משקרים. כך היה בבחירות הקודמות. אלה הווידויים על חוסר האונים שחדשים.

ועוד, אמרה האישה שמבינה דבר, ההבלים מסתירים את העובדה שהבחירות הללו הן קרב גוג ומגוג על הפלות, אחריות האישה לגופה, הזכות לנהל משפחה, וברקע ההתפלגות האמבית הנוספת של המגדר.

כנשיא הצטיין ברק אובמה בידיים נקיות. מישל אשתו אמרה: "כשהם יורדים נמוך, אנחנו עולים גבוה". אובמה לא עשה הרבה למען אזרחיו השחורים. אינטלקטואלים שונאים להתגלגל בבוץ. כעת הוא נושא הבשורה המחמר באחים. בשבועות האחרונים הוא קורא את האחים לסדר.

"האם נדמה לכם שדונלד טראמפ החליף צמיג בחייו?", שאל אובמה. "נדמה לכם שטראמפ החליף חיתול בחייו?" (מישהו בקהל צעק "לעצמו", ואובמה הודה שגם הוא כמעט אמר זאת). אובמה השווה את הבומבסטיות הארכנית של טראמפ לזו של פידל קסטרו שאנשים בקהל נהגו להתעלף כאשר נאם. הוא לעג לתנ"ך עם הלוגו של טראמפ שנמכר ב־59.99 דולר. "הוא רוצה שתקנו את מהדורת אלוהים וטראמפ", אמר אובמה, די מבסוט מעצמו. "אם לדונלד טראמפ לא אכפת שאספסוף אלים תכנן לתלות את סגן הנשיא שלו, אתם חושבים שאכפת לו מכם?".

ג'ו קליין הוא עיתונאי ותיק שכתב את “Primary Colors", הגרסה הפיקטיבית של נשיאות קלינטון מאחורי הפסבדון אנונימוס. במאמר דעה ב"טיימס" הסביר מדוע אחרי 50 שנות עיתונות הוא יודע מדוע גורלה של אמריקה תלוי בבחירתה של האריס.

"ב־1978 ביקרתי באזור המלחמה בביירות", כתב קליין, "מה שהייתה פעם עיר תרבותית ומתוחכמת שקעה להרס, קרבות רחוב בין פלגים ומוות. מוסר ההשכל היה צורב; נפשי האמריקאית וניסיון חיי הניחו שציוויליזציה היא נטועה בסלע ומוקפת ירוק שאי אפשר לזעזע אותו. אבל טעיתי. זה אינו מצב מתמשך, הוא זקוק לטיפול ולהגנה".

וכאן עשה את מה שהנטר תומפסון המנוח נהג לכנות "קפיצת האמונה הגדולה"; האופן שבו אתה בוחר לזנק מהווה קטלני וחונק אל עתיד מבטיח ואופטימי. "לכן אני בוחר בקמלה האריס לנשיאה. הדמוקרטיה שלנו נטועה בהסכמה קולקטיבית לשמירת חוק וסדר. זה היסוד שעליו מבוסס החופש שלנו. ואנחנו מפלרטטים בצורה מסוכנת עם אנרכיה ופלגנות בעידן טראמפ".

לקליין אין צורך לשטח בפנינו את מגרעותיו הנערמות של טראמפ. הוא מעדיף את הפתרון על פני הבעיה. "העתיד שלנו תלוי בעיקר בכבוד שרוחשת האריס למסורת ולמוסדות של ארצנו הגדולה ועל שני תיקונים שהיא מציעה לדוגמה של המפלגה הדמוקרטית: להתרחק מפוליטיקה של זהויות ומהפסימיות הלאומית המפונקת של השמאל האקדמי. שלוש מילים: יציבות, אחדות, אופטימיות".

קמלה האריס היא מוצר של חינוך לחוק וסדר. אלה עיקרי הקריירה שלה. הם אינם ניצבים בעולמו של טראמפ. הוא ניסה להרוס את אמוננו במוסדות ששומרים עלינו בטוחים; בתי המשפט, ה־FBI, קהילת המודיעין, הדיפלומטיה והצבא; על פי עדותו של הרל"ש שלו לשעבר ג'ון קלי, טראמפ כינה חיילים, "פראיירים" ו"לוזרים".

"בניגוד לטראמפ התוקע בשופר הזהב שלו ומתגאה בהישגיו המפוקפקים", מוסיף קליין, "האריס מסרבת לעשות עניין גדול, או עניין כלל, מזהותה הגזעית. זאת פוליטיקה חכמה. זהותה ברורה והיא מטאפורה לבחירה הגורלית העומדת בפנינו. האם אנחנו מוכנים ללכת בעקבות גורלנו כדמוקרטיה מעוררת פליאה, יצירתית וכוללנית, או להתרסק על האשליות העבשות והישנות של עליונות לבנה, לקומם את הנטייה האמריקאית ההיסטורית שנחלה תבוסות כה קשות בעבר.

"מכל תכונותיה הטובות, אני מאמין באופטימיות שלה", כתב קליין בן ה־78 שראה דבר או שניים; "הקמנו דמוקרטיה יציבה ממקורות ומקומות שונים, מהעולם כולו. אנחנו לא בסכמה מיידית להפוך לביירות, עדיין לא. ולעולם לא נהיה אם נדע לכבד, להוקיר ולאצור את המסורת והמוסדות שלנו. האופטימיות של קמלה האריס היא עדות לא רק שאנחנו יכולים לדבוק במי שאנחנו, אלא שהיא מבינה כמה הרסנית, מסוכנת ולא אמריקאית, יכולה פסימיות להיות".

טראמפ מאמין שביכולתו לנצח מכיוון שהוא שכלל את האמירה הנחותה, השפלה והשקרית ביותר לכדי אומנות. אף שאנשי הכת שלו איבדו מזמן עניין בתוכן הדברים - אם יתעמקו בהם יפחיד חזונם הדיסטופי גם אותם - הם עדיין מנמנמים בעמידה מול הדמות הזהובה המשלשלת דברי תועבה מפיה ומתנדנדת על הבמה בכיווץ קפוץ אגרופים קטנים הדומה לריקוד פגאני כחושש מהקליע הבא שיגשש את דרכו לעברו. הדברים שאמר טראמפ - ובובת הפיתום שלו, סגנו המיועד, החרה החזיק אחריו - על העיר ספרינגפילד, אוהיו, על האיטיים האוכלים את חיות המחמד, הם ההמשך הבלתי נמנע של תולדות התועבה בבחירות 2016.

הלחמה שקרית ומעוותת של בעיות אמיתיות ומדומות, מילים שגרמו לאנשים בשר ודם להישחק בשמן ובדם שבהם השקה טראמפ את גלגלי השיניים של השנאה, ההתנכלות והאלימות. דבר מהאשמות שהטיח אינו נכון; השפתיים הנלוזות שמהן נפלו, הביעו כבר חרטה והתנצלו; אבל את המעשייה שטראמפ אורג וטווה מחוטים מורעלים מדי יום ביומו, הוא אינו מסוגל ולא יכול לפרום; זה ימוטט את הכיסא המתנדנד האחרון שעליו הוא עומד. האריג הרעיל שלו הוא ההוכחה היחידה לשקר הבוטה שהוא מפיץ. בלעדיו אין לו מה למכור.

מהגרים הם בדרך כלל טרף קל. אבל האיום האמיתי המסתתר במילים נטולות ההקשר, בג'יבריש הבלתי נלאה שהוא מפזר סביבו, נועדו לאיים על כולם; הוא מחויב בכל נימיו לנקמה פוליטית באלה שלכאורה הדיחו אותו מהנשיאות בבחירות הקודמות, באופן לא חוקי כמובן. הוא מאיים במלחמת עולם שלישית, מצביע על עיי ההריסות שנותרו לדבריו מאמריקה. הוא מדבר על האופן שבו ישחרר את ויסקונסין מ"פלישה של רוצחים, אנסים, פושעים, סוחרי סמים, בריונים וחברי כנופיות אלימות", ומזכיר כיצד השתלטו כנופיות של מהגרים על מאות ערים במערב התיכון והותירו את כוחות החוק קפואים מאימה.

את מכסת האינצ'ים הנחשקים השמורים לה ביום א', ניצלה לפני שבועיים מורין דאוד, הפובליציסטית הבכירה של "הניו יורק טיימס", לשיחה עם "הקייג'ון הזועם", הלוא הוא ג'יימס קארוויל מ"חדר המלחמה"; מי שהפך, יחד עם ג'ורג' סטפנופולוס ואחרים, מושל אלמוני מארקנסו בשם ביל קלינטון לנשיא של שתי קדנציות. זה אותו קארוויל, בן 78 ובגרסה מפוכחת אך לא ביישנית, ששאלה טובה מציתה מיד את האש הבוערת בבטנו, חלק מהזמן נגד הדמוקרטים אחיו.

לפני שהגיעה לקארוויל, חזרה דאוד על התמיהה שאותה השמיע יום קודם ברק אובמה בפיטסבורג, פנסילבניה, כאשר נזף בגברים שחורים שאינם תומכים בקמלה האריס, מכיוון שכמה "מהאחים אינם מתחברים לרעיון של אישה כנשיאה". אמירה שגרמה לדאוד לתהות: האם המרוץ הסהרורי הזה בין אישה חכמה ויעילה ודמות מגוחכת ונלעגת צמוד כל כך משום שהיא אישה, או האם זה תירוץ נוח? את השאלה המציקה הזאת, בעיקר מצדו הדמוקרטי של הקניון הגדול, הניחה דאוד לפתחו של קארוויל.

"לא נשנה את מינה ואת הרקע האתני של האריס מעכשיו עד יום הבחירות, אז בואי לא נטריד את עצמנו", אמר קארוויל, איש נטול פקפוק. "הזמן קצר, קצרצר, ועל הדמוקרטים להיות יותר אגרסיביים. אני ממשיך להתרשם מהם שהם נטולים אינסטינקט הקילר. הם מניחים להזדמנות שמנה, אחת אחרי השנייה, לחלוף על פניהם. אני מת מפחד. הם חייבים להלום חזק - פרונטו". קארוויל אפילו לא היה צריך להזכיר שעם אחת מקופות הבחירות השמנות בהיסטוריה, מיליארד דולר, המטה של האריס היה צריך לכסות כל שלט חוצות וכל תדר שהופיעו עם הציטוטים המתועבים ביותר של טראמפ.

"היא חייבת להפסיק לענות על שאלות קש ולהתחיל לשאול בעצמה", אמר קארוויל לדאוד. המילה האחרונה שלה בקמפיין, הבהיר הקייג'ון, צריכה להיות נושא ההסתערות על גבעת הקפיטול ב־6 בינואר בעידודו של טראמפ. ואז הוא התרגז והמבטא הדרומי הלעיס שלו הפך מאתגר יותר: "כיצד מעז ג'יי. די. ואנס להגיד בפרצוף חתום שטראמפ הוא אבי אובמה קייר (ביטוח הבריאות שאובמה העביר אחרי מאבק של עשרות שנים - ר"מ) שעה שהוא ניסה להרוג אותו 50 פעם? היא חייבת להציג שופטים פוטנציאליים שטראמפ עלול למנות לשופטים עליונים בנוסף לשלושה שכבר מינה, ולשאול את אמריקה האם היא מוכנה לבית משפט פנאטי שיאסור על ביצוע הפלות ואחר כך יחליט כיצד ואיך תקיים אמריקה יחסי מין בפרטיות חדר השינה שלה?".

זה היה לפני הגילוי - שהיה אמור לשלוח את טראמפ בליווי יחידה של מרשלים למעצר - שהוא חנק חקירה של ה־FBI של עדה נגד השופט ברט קוואנו שהעידה שהוא התעלל בה מינית, וחיזק בכך את עדותה האמיצה אך המבוזבזת של קתרין בלאזי פורד.

במילים אחרות, אמר קארוויל: "האריס חייבת להפחיד את הבוחרים עד מוות. טראמפ מתעלל בנו ומנסה לראות כמה בולשיט ניקח ממנו. העצרת שהוא קיים במדיסון סקוור גרדן נראתה בדיוק כמו כנס של נאצים ב־1939".

לדאוד היו תהיות משלה. לא ברור לה מדוע לא ישבה האריס בתחילת הקמפיין עם בלוק נייר צהוב ורשמה לעצמה מדוע היא רוצה להיות נשיאה. מה יהיה סדר העדיפויות שלה וכיצד היא תעשה דברים. במקום זה לפעמים קשה לה להשיב על שאלות מחופשות לכדורי בדמינטון רכים. היא הייתה צריכה להתרחק מביידן גם אם היא מרגישה אסירת תודה. הוא חרבש את מדיניות ההגירה שלו ולא היה קשוח מספיק עם ביבי הבלתי נסבל.

הנאומים שלה נשמעים מתוסרטים ולא מהבטן; אף שרוב הזמן הוא הולך על פי תהום ובעיקר נופל אליה, הריפים של טראמפ טובים משלה, גם אם הם אוסף לא קוהרנטי של הברות. ברגע שטראמפ מרגיש שהוא מאבד את קהלו, הוא מקלל את האריס בכינוי מגעיל, או מראה חוסר כבוד לחיילים שנפלו, או מאיים להילחם ברחובות נגד התוצאה אם יפסיד בבחירות ומבטיח למשול כדיקטטור אם ינצח.

הנה הביצים בשק אחד: קרוב וצמוד מדי. מזג אוויר קשה. שופטים מוכנים להוציא צווי ביניים. הגייסות של טראמפ יאיימו על בוחרים. שחורים ולטינים מתקשים להתחבר לאישה. ועדיין, חוץ מג'ו מקארתי (אל תתחילו עם נעמי בעניינו, זה אישי אצלה) טראמפ הוא הפוליטיקאי המתועב, המסואב והנקלה שאי פעם רקד טוויסט על במה. אני מכיר אמריקאים, ודאי לא מספיק, אבל עמוק בתוכם הם אנשים הגונים ומוסריים. כאשר הקרנבל ובו האישה עם הזקן עוברים בעיירה, כולם הולכים לראות. אבל הם לא רוצים שהקרנבל יישאר.

חלק מחוקים ולא ישובו. פלישת חוטפי הגופות. חלק נהנים מהשואו והסחת הדעת ומאמינים שטראמפ שווה מיליארדים. הכלכלה, למי שטורח לבדוק, יציבה ומשתפרת. ביידן קיבל אמריקה גוססת ממגיפה והציל אותה. כמה שווה תמיכת טיילור סוויפט וברוס ספרינגסטין בהאריס? כמה שווה מיליארד דולר? האם אמריקה מוכנה לנשיאה? האם הגיעה העת להיפרד מטראמפ?

אפשר להתברבר בין אריזונה, פנסילבניה, ג'ורג'יה, מישיגן, ויסקונסין וללכת לאיבוד, או שמותר להאמין שמה שטוב ונכון הוא מה שיהיה. טראמפ ישאיר את אמריקה כשם שנראתה ב"כוכב הקופים" המקורי. עם פסל החירות מונח על צידו בחול. האם אמריקה היא חלק מהסחף העולמי ימינה? הזרע הזה תמיד מוציא נבטים ירוקים בבחירות. ללא אמריקה דמוקרטית יעבור העולם לגלקסיה אחרת ולקרב נגד אימפריה אחרת. העולם שאני רוצה להוציא בו את שנותיי, זקוק לקמלה האריס.