אין ולא היה אירוע מבזה יותר, עלוב יותר, מעורר קבס יותר, מאשר מסע ההתפתלות של חברות הקואליציה הנוכחית סביב סוגיית השוויון בנטל וגיוס החרדים. מסע שתכליתו אחת: להמשיך לשלוט במדינה עד הרגע האחרון. להאריך את משמרת החליבה עד הטיפה האחרונה. צה"ל? לוחמי הסדיר השחוקים? המילואימניקים המותשים? הקברים ההולכים ונכרים סביבנו? לא מעניין. העיקר השלטון.
אסון 7 באוקטובר, כמויות האובדן והשכול הבלתי נתפסות, הערעור הבסיסי של עצם קיומנו ועתידנו כאן, כל אלה הובילו את ישראל, לאחר שנת לחימה הרואית וחסרת תקדים מאז מלחמת הקוממיות, לצומת דרכים היסטורי, חד־פעמי. הטלטלה, שעקרה את אבני היסוד של כל הנחות המוצא שעליהן נחנו, מאפשרת לנו עכשיו לבצע את השינויים ההיסטוריים הנדרשים. זוהי שעת רצון. כל מה שצריך, זה רצון. כדי שזה יקרה, אנו זקוקים להנהגה אמיצה, בעלת חזון ויכולת. מה שיש לנו, זו הנהגה רופסת, פופוליסטית, נהנתנית, מוגת לב, שחושבת ועסוקה רק בעצמה.
אז תעצרו את מכונות הדפוס, אנחנו בעיצומה של דרמה היסטורית. ברייקינג ניוז: נתניהו הצליח לשכנע את החרדים לא להתמקד כרגע ב"חוק הגיוס" (שהוא בעצם חוק ההשתמטות), אלא בסבסוד מעונות היום לחרדים הלא־משרתים! הידד!! בא לציון גואל. זהו שחר של יום חדש, עכור מקודמיו, עלוב ומזעזע מאי־פעם.
למי ששכח: האדם המנותק ביותר שישב בכנסת ישראל אי־פעם, יהודי בשם יצחק גולדקנופף, אדם שנסע בתחבורה הציבורית רק בגלגולו הקודם והריח מילואימניק אחרי 250 ימי מילואים רק בחלומותיו, הציב לא מזמן אולטימטום: או שחוק ההשתמטות עובר או שאין תקציב. כלומר אין ממשלה. בום. עכשיו כולם עובדים לשכנע אותו, כלומר את אדונו האדמו"ר מגור, להניח רגע להשתמטות. לא נעים. אולי אפילו טיפ־טיפה מביך.
בסוף, הפראיירים קוברים בשבועיים האחרונים שלושה לוחמים ביום. רבים מהם אנשי מילואים. יש ביניהם גם כאלה בעשור החמישי והשישי בחייהם. הם ממשיכים להתנדב למילואים כי החרדים מופיעים רק כשמחלקים סוכריות ותקציבים ולא קיימים ברובריקת המילואים והחובות. אז בואו נרד מזה רגע, את ההשתמטות נוכל לקדם בדרכים אחרות. בינתיים, הרי אף אחד לא מתגייס. אז למה לייצר מהומה? נחוקק חוק שיאפשר להמשיך להעניק לכם את ההטבות במיליארדים במקום לאזרחים המשרתים, נהרגים, נפצעים ועובדים, ונמשיך במסע התענוגות יחד. תחי הקומבינה. הכלבים נהרגים ונפצעים, השיירה עוברת.
מבנימין נתניהו אין לי ציפיות. להיצמדותו לשלטון אין מעצורים. הוא יעשה כל מה שנדרש כדי שזה יקרה. את בלוטת הבושה הוא הסיר מזמן ואת המצפון תרם לנזקקים. גם מהחרדים אין לי ציפיות. לא עכברא גנב, חורא גנב. אני מסתכל על בצלאל סמוטריץ'. היום הוא בכה בישיבת הסיעה! אני מניח שהשאיל מעט בצל מדרעי. הדמעות לא יעצרו את ההלוויות ולא יקטינו את הנטל. הדבר היחיד שאתה צריך לעשות, מר סמוטריץ', יחד עם כפילך בן גביר, זה להודיע לראש הממשלה שעד שלא יעבור חוק שוויון בנטל אין חקיקה. ואפילו, שומו שמיים, אין ממשלה.
כי לא תהיה הזדמנות אחרת לתקן את העוול הזה וליישר את גבו של הגמל בטרם יישבר. לא יהיה מקצה שיפורים. זה עכשיו. צה"ל איבד סדר גודל של אוגדה לוחמת. הרוגים, פצועים, נפגעי נפש. אין מהיכן להביא את המחסור הזה, למעט מאגר חדש, טרי, ענק, של צעירים שלא טורחים להכליל את עצמם בכלל ישראל. הם סיפרו לעצמם שזה או־או. או שאתה לומד תורה, או שאתה לוחם. זוהי מוטציה מודרנית של אורתודוקסיה שנטרפה עליה דעתה. זה לא מדאורייתא ולא נעליים. היהודים, משחר קיומם, היו אנשי תורה ומעש, ספר ושלח. מדוד המלך צפונה. רק כאן, בארץ הקודש, הם מרשים לעצמם את ההתנהגות הלא מוסרית, לא יהודית ולא הגיונית הזו. למה? הסיבה פשוטה: כי הם יכולים. כי אנחנו מאפשרים להם. כי בנימין נתניהו תלוי בהם.
מספיק להציץ בסדר היום של קואליציית החורבן למושב הכנסת שנפתח אתמול כדי להבין עם מי יש לנו עסק. הם לא גרמו כאן מספיק הרס, הם מתכוונים לנצל את הזמן כדי להגביר את הקצב. הם מתעסקים בקביעת הרייטינג של ערוצי הטלוויזיה. למה? כדי להמשיך לקדם את ערוץ פולחן האישיות הצפון־קוריאני של המנהיג. הם רוצים לפטר את כל היועצים המשפטיים במשרדי הממשלה. למה? כי הם מתעקשים לנסות לבצע את תפקידם. הם רוצים להשתלט על לשכת עורכי הדין. בסך הכל הגיוני ששר המשפטים יקבע את דמי החבר ואת התקנון של ציבור שמונה עשרות אלפי אזרחים במקום שהם יעשו את זה. וכו'.
אבל יש עוד. פיטוריו של יואב גלנט עדיין על הפרק. יותר מאי־פעם. נכון, בפרקים הקודמים זה לא הסתייע, אבל מי שמכיר את הטירלול בסביבתו של נתניהו יודע שהפרקים הקודמים לא חשובים - רק הפרק הבא. כל זה קורה בעוד המשטרה כבר מזמן הפכה פוליטית, סמוטריץ' ממשיך לנהל את הכלכלה על פי חוקי התנ"ך הקדומים, דירוג האשראי ממשיך לצנוח והלגיטימציה הבינלאומית של ישראל, כלי הכרחי לשרידותנו, ממשיכה לדעוך. מושב כנסת טוב לכולנו.