"הניצחון המוחלט" התחיל כבדיחה, המשיך כסיסמה, והתברר כתוכנית פעולה. ההבטחה לשינוי פני המזרח התיכון קורמת עור וגידים מול עינינו המשתאות, הלא מאמינות, הנפעמות, המקוות. בימי המלחמה הראשונים, נתניהו הבטיח שאנחנו "כפסע". הדברים נשמעו הזויים, ביזאריים. מכירת הכובעים של ינון מגל שעליהם מתנוסס הלוגו "הניצחון המוחלט" נראתה תלושה ופתטית. במרחק הזמן נראה שאנחנו דוהרים לקראת יעד שלא דמיינו כמותו: מבצע הביפרים, חיסול נסראללה וסנוואר והתקיפה באיראן.
רוב יושבי האולפנים והקולות באופוזיציה קוראים ללא הרף להפסיק. לעצור. לחתוך. לגמור את העסק. לצאת עכשיו. לא להמשיך כדי לא לדשדש. לוותר על פילדלפי. להתקפל כדי שלא נצטער. עמוס ידלין לא פסח על שום נקודה בציר הזמן בשנה האחרונה שבה המליץ, ייעץ, הפציר לבלום את הלחימה, לוותר. יאיר לפיד קרא לעצור אחרי נסראללה. או אחרי סנוואר. או גם וגם. ישראל זיו אמר "לסיים".
מה זה אומר בעצם? מה הכוונה בלגמור ולצאת בלי להשמיד את חמאס ובלי להרוס את תשתיות הטרור של חיזבאללה? איך משפחה תוכל לגור במנרה, במטולה או בבצת אם תדע שמעבר לגבול הולכת ומשתקמת המפלצת? טראומות העבר מהגיהינום העזתי והבוץ הלבנוני אינן תוכניות פעולה. את ההמלצות לעצירה מוביל בעיקר פחד. גם לפחד יש מקום, אבל הוא לא מוביל אותנו לשום מקום, להפך. הוא יחזיר אותנו אחורה. אנחנו באירוע שחייב להסתיים בסוף אחד ברור - לגמור את הסיפור.
הימין צודק
החשדנות הטבעית שלו כלפי האויב הייתה נכונה. אורך הרוח הערבי נתן לנו תחושה מוטעית של שקט. השקט עיוור אותנו. האיראנים הקימו טבעת אש סביב ישראל שהתעצמה והתהדקה עד שתקפה במלוא עוזה, עם מחבלים מעזה, טילים איראניים ואמל"ח הכולל כטב"מים מלבנון. מטרתם אחת - להשמיד את ישראל.
השמאל צודק
הממשלה הזאת חייבת לשלם מחיר על המחדל הגדול בתולדות המדינה וגם על המחדלים שאחריו. על קוצר הרואי. השרים הגרועים בתולדותינו ממשיכים להיות גרועים מדי יום ביומו. מירי רגב היא אדם שאם הייתם מעסיקים כעובדת בעסק שלכם, הייתם מפטרים אותה מיד. אם הייתה בוסית שלכם, הייתם נסים על נפשכם. גולדקנופף הוא איש איום, כמו נבל בסרטי מארוול תמיד יבחר להגיד את הדברים הכי מגעילים האפשריים: "יש קערה גדולה, מהקערה הזאת כל אחד ייקח את מה שהוא צריך", אמר כשהוא מדבר על הקופה הציבורית, תוך שהוא מקדם את חוק ההשתמטות. וברקע, מדי יום ביומו אנחנו מתבשרים על לוחמים שנהרגים.
אפילו דרעי, שאינו שר, ונחשב חכם ומתון, נראה כמו אדם שאיבד כיוון. כך אפשר לעבור שר אחרי שר: האחד כושל, השני עילג, השלישי בור, הרביעית מנותקת, החמישי מסוכן, השישי לא כשיר. וברוך השם יש 33 כאלה. אף אחד מהם לא חשב בשנה האחרונה לוותר על משרתו המיותרת כשר לענייני ירושלים או מורשת למעט גלית דיסטל אטבריאן, שהתפטרה, התפכחה ואז התפכחה מההתפכחות והתמידה בטינוף והתלכלכות.
גם השינויים הפרסונליים המגוחכים בין מאי גולן לעמיחי שיקלי, כשסגרו את המשרד לקידום מעמד האישה והעבירו אותה לתפקיד השרה לשוויון חברתי במקומו של שיקלי, שהיום הוא שר התפוצות והמאבק באנטישמיות. מאבק שאת פירותיו כולנו רואים מדי יום ביומו. אם זו לא הייתה מציאות חיינו האיומה, זה היה תסריט סאטירי־פוליטי, קומי־בריטי, שהיינו צופים בו מדי ערב בהנאה.
הצביעו טראמפ
ימים לפני הבחירות בארצות הברית, הבחירה בנשיא הבא לא יכולה להיות פשוטה יותר. דונלד טראמפ הוא אינפנטיל, מטריד מינית ומדורדר מוסרית. אבל זה מה שיש, ורק איתו ננצח. קמלה האריס היא נצר לשושלת של דמוקרטים עם נגיעות פרוגרסיביות. כמו אובמה, גם היא אינה יודעת להבחין בין טוב לרע בעולם. האריס אומרת את מה שנשמע לה נכון להגיד. מלכת הפוליטיקלי קורקט.
בניגוד אליו, לה יש תפיסת עולם, אך היא מוטעית ומסוכנת. לה אומנם יש מצפן, אך הוא מקולקל. לו אין מצפן כלל. "ישראל חייבת להגן על עצמה", היא אומרת אבל גם מוסיפה: "ליבי עם עזה" ו"צריך לסיים את המלחמה". כל מי שעיניו בראשו מבין את הסתירה, שחלילה תוביל אותנו לתבוסה.
ישראל תנצח במלחמה ניצחון מוחלט, ברור וסופי. ניצחון שיהדהד לדורות קדימה. כזה שיגרום לאויבינו להבין שלא רק שאין לנו מקום אחר, אלא גם שאנחנו כאן כדי להישאר, ושלא יתעסקו איתנו יותר. ניצחון שממנו תגיע תקומה, תשובה ואולי גם התרוממות רוח. הבנה שלפני הכל ואחרי הכל, זה המקום שלנו. עליו אנחנו נלחמים. עד הסוף המוחלט שלהם. הניצחון המוחלט שלנו.