כאבא לבן שחטוף בעזה, קשה לי להבין איך עלה הרעיון שאנחנו, בני משפחות החטופים, לא זועקים כלפי חמאס. ברור לי ולכל משפחה מי חטף את היקרים שלנו. כולנו יודעים מי עומד מולנו. חמאס הוא ארגון טרור רצחני – הם רצחו, טבחו, אנסו ולקחו בשבי אזרחים מביתם וחיילים ממשמרתם. אנשים שבסך הכל רצו לחיות בשלווה ובביטחון. מחמאס אנחנו לא מצפים לשום דבר. לא מוסר, לא אנושיות, ולא רחמים.
אך כאשר מדובר במדינה שלנו, ובממשלה שלנו, הסיפור שונה לגמרי. זעקותינו לא נובעות מכך שאנחנו שוכחים את חמאס, אלא מכך שאנו מצפים מממשלת ישראל לקחת אחריות ולפעול מכיוון שהיא אחראית על אזרחי ישראל. משום שמי שנשלף בכוח מביתו אינו תושב חמאסטן, ומי שבחר לחגוג במסיבה עשה זאת כי הוא סמך על כוחות הביטחון וצה"ל שיגנו עליו, וגם החיילים שנלקחו כבני ערובה -ידעו שמדינת ישראל לא תשאיר אף אחד מאחור.
כל שאנחנו עושים הוא להזכיר לממשלה את האחריות שלה, מכיוון שהיא, ולא חמאס, היא האחראית על חייהם של אזרחי ישראל. במקום לפנות לחמאס שאינו מבין מוסר וערכי אדם לחברו וערבות הדדית, אנחנו מבקשים, מתחננים, מפצירים ודורשים מחברי הממשלה והעומד בראשה – עזרו לנו. עזרו להם. החזירו את הבנים והבנות שלנו הביתה.
בכל יום שעובר, אנו כואבים את הפער בין מה שהמדינה יכולה לעשות לבין מה שלא נעשה. ההפגנות שלנו הן קריאה ברורה: אל תוותרו על האזרחים שיצאו מביתם ונחטפו ברגע אחד של אכזריות חסרת תקדים. את השאלות והציפיות שלנו אנחנו מפנים לממשלה, משום שלמרות כל הכאב, אנחנו מאמינים שיש דרך לשנות את המצב – יש לממשלה את הכוח.
מאיר עוזיאל כותב על שנאה כלפי חמאס, אך זו אינה הבעיה. כיצד אפשר שלא לשנוא את החמאס? הבעיה היא החרדה העמוקה שלנו לחיי החטופים. אין לנו את הפריבילגיה להתמקד בשנאה. כל כולנו מכוונים למטרה אחת: להחזיר את היקרים לנו. המאבק שלנו לא נועד להעניק לחמאס כבוד או חשיבות או מעמד, אלא לקרוא להנהגה שתתעורר ותפעל עבור הילדים שלנו -כי זמנם אוזל. הממשלה ומערכת הביטחון השיגו הישגים צבאיים ובטחוניים חסרי תקדים בעזה, הגיע הזמן למנף את ההישגים הללו ובראשם חיסול סינואר לפעימה אחת, תקווה אחת, לסיום המלחמה והשבתם הביתה. את כולם. עכשיו.
הכותב הוא אבא של טל שוהם שחטוף בעזה 390 ימים