אני עומדת בתור הבלתי נגמר באחד המקומות שמפורסם בבורקס שלו בשוק לוינסקי בתל אביב. מחכה בסבלנות שיגיע תורי. יש לי חולשה גדולה לבורקס, ובהרבה מקרים הדרך לליבי רצופה בבצקי עלים.
אני קלה עם מאפים מלוחים שממולאים בגבינות ומתפוררים בשקית נייר. לדעתי אני בין הבודדים שחושבים שבורקס תפוח אדמה הם הטובים בסדרת הבורקס.
זה יום שישי. סתם יום של חול. לא חול מועד, לא חג, אפילו לא יום מיוחד עם הנחיות כתומות באזור שלנו בעורף. אבל יש מתח באוויר, ציפייה למשהו ידוע ולא ידוע. הכל פה משונה מדי, נטפליקסי, 12 חודשים של בינג' של הסדרה הגרועה בעולם.
כל פרק מסתיים בקליף האנגר אחר, וכבר אי אפשר לעקוב. לפעמים אני מרגישה שאני חיה בתוך חלום או אגדה או סרט. פעם אני צופה בו ופעם משמשת בו דמות משנה פעילה. לפעמים אני ניצבת שרצה הלוך ושוב במדרגות בשעות מוזרות בפיג׳מה, ואף אחד לא משלם לי על זה.
בינתיים הדמות שאני מגלמת בעונה המי יודע כמה בסדרה “ישראל" רעבה, אז אני עומדת בתור לבורקס במקום שלא ביקרתי בו שנה. שנה שלמה בדיוק. בערב שמחת תורה הקודם עמדתי פה עם חברות.
נכנסנו לכל מקום בשוק, ובבוקר למחרת, כמו אליס שנפלה למחילת הארנב והגיעה לארץ הפלאות, התעוררתי מבעד למראה שבורה. פלא לא היה, אבל זה בהחלט היה מסע לעולם אחר. מדי פעם אני מביטה למעלה, לראות אם הפתח של המחילה עדיין קיים, אם אפשר לצאת ממנה, לנער את הבגדים ולהמשיך כאילו כלום.
בינתיים אני מחזיקה גבינות ביד ומדמיינת שאני בפריז. אין לחץ, אבל התור מתקדם לאט. מדי פעם אני מסתכלת בטלפון לראות אם האזעקות מתקרבות לאזור. כאילו שזה מתוכנן ומתוזמן. חיזבאללה הוא לא חמאס. הם לא יורים בכל שעה עגולה, ואין להם הרגלים שמאפשרים לתכנן את החיים סביבם. הם זורקים מתי שבא להם.
הדפוס הזה, שבו אני בודקת בכל רגע מה קורה כדי לדעת וגם להתכונן מראש בתקופה שהמוטו שלה הוא להתמסר ללא ידוע, מזכיר לי שפעם הייתי צוחקת על עצמי שאני מסתכלת על הכביש בזמן ההמתנה לאוטובוס. כאילו הבהייה תזרז את ההגעה שלו. “כשהוא יגיע לתחנה את תדעי", אמרו לי. ואני בכל זאת הייתי עומדת, מסתכלת, מחכה.
אני נהנית להביט על אנשים שמשחקים אותה כאילו כלום לא קרה וכלום לא קורה. כאילו זה עוד יום שישי במעדנייה של יום טוב לפני שמגיעים האורחים ולא מציאות שבה כטב"ם אבוד מסתובב כמו רכב תל-אביבי שמחפש חניה בכל העיר.
מדי פעם מישהו מרים את הראש ובוחן את האנשים מסביב. 25 שנה בתל אביב הפכו גם אותי לכלב שמירה שמרחרח מי סתם מוזר ומי חשוד. האמת היא שגם בפריז אני עושה את זה.
בשנה הזאת היו כמה פעמים שחשבתי שאני צריכה לחזור בזמן ולסגור את מחילת הארנב. ואם לא לחזור אחורה, אז לפחות לקפוץ לפורטל מקביל אחר. לעשות את המסלול ההפוך של אליס ולחזור לארץ שלא הייתה מופלאה לפני כן, אבל בהחלט הייתה אחרת.
בשנה הזאת חלפתי על פני השוק עם האוטובוס כמה וכמה פעמים, אבל לא נכנסתי למעדנייה, לא קניתי בורקס, לא עמדתי בתור של החלווה, ולא ישבתי שם בבר שבו ישבנו באותו שישי וציינו את ערב החג.
אומרים שכדי שלא תתקבע טראומה צריך לחזור למקום שבו היא התרחשה, או לכל הפחות למקום שמזכיר לנו אותה, כמה שיותר מהר ולשחזר את אותה פעילות. אני חושבת שצריך גם לקבע עד כמה שאפשר זיכרון חושי אחר.
זה לא קל וגם לא תמיד אפשרי. אומרים שתקופות של טלטלה מגיעות כדי ללמד אותנו לשחרר דברים שלא הצלחנו לשחרר לבד. להיפטר מרע, להשיל הרגלים. לפעמים הן באות כדי להעביר אותנו מבחן אמון בתהליכים ובעצמנו.
אז סוף-סוף זה קרה, חזרתי לחפש את מחילת הארנב מלפני שנה בין רחוב המשביר ללוינסקי. אומנם בניגוד לאליס לא מצאתי ארנב לבן, ואני לא בדיוק זוכרת מאיזה חור קפצנו אז, אחרי שלושה קוקטיילים, אבל קיוויתי שבחזרה הזאת בזמן אוכל לקפוץ שוב מתוך הסערה החוצה למקום אחר, בתקווה שהפעם זה ייקח אותי ישר לארץ הפלאות.