1.
ביום שלישי, נהג שעבר במקום שבו נערכה הפגנה של משפחות חטופים בתל אביב, יצא ממכוניתו ובצורה מאיימת התקרב אל עינב צנגאוקר, אמו של מתן החטוף בעזה, וצעק לעברה: "בת זונה, אני אשבור לך את הפנים". בכל פעם שאני רואה או שומע את עינב צנגאוקר זועקת - זה חודר לי לנשמה, פוצע אותי, מרעיד לי את הלב השבור, מציף את עיניי בדמעות שאף סכר לא יכול לעצור אותן. באישה השברירית עם העיניים הכי עצובות וכואבות בעולם ישנם כוחות אדירים שלא היו אפילו להרקולס, האיש הכי חזק בעולם מהמיתולוגיה היוונית.
לפעמים, כשאני רואה אותה נואמת באירוע מעל הבמה או שומע אותה בהפגנת רחוב, אני משווה אותה למי שמוגדרות “נציגות העם״ בכנסת ובממשלה. אני מתבייש. איך בכלל אני מעז להשוות את עינב צנגאוקר לאורית סטרוק, למירי רגב, למאי גולן, לטלי גוטליב, לקטי שטרית ולעוד אוכלות חינם, חנפניות, דמגוגיות בגרוש שמוכרות סחורה פגומה לציבור מעל דוכן הכנסת ובאולפנים הממוזגים של ערוצי הטלוויזיה.
עינב נאבקת למען השבת בנה והחטופים החיים האחרים לחיק משפחותיהם ולטיפול רפואי דחוף. היא נאבקת על החזרת החטופים המתים לקבורה ולפרידה מהעולם המחורבן והאכזר שבו אנחנו חיים. כמה פעמים רציתי להרים לעינב טלפון לחזק אותה, אבל כשהתחלתי לתקתק את המספר, חנקו לי דמעות את הגרון וידעתי שלא אוכל להוציא מילה מהפה. השתפנתי ודחיתי.
2.
בשנתיים האחרונות אינני מדבר עם איש כמעט. עד לפני שנתיים שוחחתי במשך 25 שנים עם אלפי אנשים במסגרת תוכניתי ״זהבי עצבני״ ברדיו 103FM, עד שהושעיתי על ידי גאון התקשורת אור צלקובניק, שהצליח מתוקף תפקידו כמנכ״ל הרדיו לסתום לי את הפה בברכת ראש הממשלה בנימין נתניהו.
הייתה לי תוכנית להקים את “רדיו החטופים". התוכנית לא צלחה, ולא אכנס לפרטים. מאז נודע לי על כך שבין החטופים נמצאת ידידתי הצעירה עדן ירושלמי לא היה לי מנוח. מעל גבי מדור זה הצעתי ליחיא סנוואר את כספי חסכונות הפנסיה שלי בסך מיליון שקלים במזומן, באמצעות האו״ם, תמורת החזרתה למשפחתה בכפר שלם, אבל לא הייתה תשובה או התייחסות.
מאז נודע שעדן וחמשת חבריה ששהו איתה במנהרה נרצחו בהוצאה להורג אכזרית. חשתי התמוטטות נפשית שטרם התאוששתי ממנה. הדבר היחיד שמציל אותי הוא ישיבה במשך שעות מדי יום מול הים, בוהה אל האופק, שותה קפה שחור, מעשן כמו קטר קיטור ישן, ומנסה לנפנף נודניקים שבאים לשאול לדעתי “מה יהיה".
כשאני שומע את עינב צנגאוקר מדברת בקול חד, נוקב וכואב על געגועיה לבנה, על הסבל העובר עליה ועל חבריה למאבק לשחרור החטופים, אני שומע מנהיגה שמזכירה לי את מרטין לותר קינג באמריקה, את דניאל כהן־בנדיט בצרפת ואת לך ולנסה בפולין. שלושה מנהיגים, כל אחד נאבק למען מטרה חשובה באומץ, בעיניים שמישירות מבט ובנחישות שהובילה לניצחון.
עינב צנגאוקר נאבקת למען בנה, למען חבריה, בני משפחות החטופים, ולמען החברה הישראלית שאיבדה כיוון ומונהגת על ידי אוסף של אנשים שקשה לומר שהם ישרי דרך ושכל מאווייהם לשרת את הציבור, וזה בלשון המעטה.
בימים האחרונים, אחרי עשרות אם לא מאות פגישות של צוותי המשא ומתן אלו עם אלו ובאמצעות מתווכים, אחרי טרפודים, טריקת דלתות ופיצוץ פגישות, מתחילה להסתמן בפעם המי יודע כמה פריצת דרך שתקדם את שחרור 101 החטופים.
הכישלון בשחרור החטופים יירשם לדיראון עולם בהיסטוריה של מדינת ישראל. כל הפוזות, הטריקים והשטיקים, הטקסים והנאומים של ראשי המדינה - חלילה לא בנוכחות בני משפחות החטופים שמעיזים להטיח בנואמים שהם אשמים - לא יחזירו אף חטוף. רק עליית מדרגה במאבק עשויה להביא לשינוי ולהחזרת החטופים, מי לבני משפחתו ומי לקבורה.
הזמן אוזל. אין מידע מדויק לגבי השאלה כמה חטופים עדיין בחיים. החשש הנורא מכל של כל הנוגעים בדבר הוא שאם יימשכו הדיבורים והמיקוחים, לא יישארו חטופים חיים. וגם אם יישארו כמה, לא בטוח שאפשר יהיה להחזיר אותם למסלול חיים נורמלי.
זה לא יקרה עד שמיליונים ייצאו לרחובות, לצעוד אחרי המנהיגה עינב צנגאוקר אל עבר הכנסת וקריית הממשלה, כשהם זועקים במלוא גרונם “להחזיר אותם עכשיו".
3. ושוב בעת כתיבת שורות אלו אני חש גרון חנוק. שוב הדמעות שוטפות את העיניים. אני שוב מוצא נחמה בשיר של אריק איינשטיין, ואחרי שאני שומע אותו שלוש פעמים ברצף, אני לוקח פסק זמן ויורד מהבית לשבת מול הים.
לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים
אני יודע שזה לא הזמן
בעצם גם אני עוד לא מוכן
אבל הנשמה רוצה קצת מנוחה
לתפוס אוויר בשביל לחזור לעבודה
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף
לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לתת לראש לנוח מהפיצוצים
לתת ללב לנוח מהלחצים
אולי זה רק משבר קטן וזה חולף
אולי פשוט אני נהייתי קצת עייף
לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג
לקחת פסק זמן ולא לחשוב
לשבת מול הים ולא לדאוג.