זה כבר הרבה זמן ככה. אני מתעורר כל בוקר ולא ממש מבין איך הגעתי לכאן - לגיל 41 - בלי שיש לי תוכנית פעולה סדורה לתקוף את הדבר הזה שמכונה ״החיים״. אני לא ממש יודע להגיד במה אני עוסק (אני מלקט חתיכות של זמן שידור בתוכניות דיבורים בטלוויזיה, זמן אוויר בתוכנית רדיו, ותופס מקום על פני דף זה כמעט כל שבוע.
אני מין לקט לא ברור שמלקט את כל אלו לכדי חשבוניות מס. אני מניח שתחום העיסוק שלי הוא ליקוט תקשורתי). אני לא ממש יודע להגיד איך דפקתי שתי מערכות יחסים שהיו אמורות להיות חבל ההצלה שלי משחזור החיים הכאוטיים של הוריי, ועכשיו יש לי שני ילדים משתי נשים שונות. אני גם לא ממש יודע להגיד מהי התוכנית שלי להיחלץ מהמצב שבו אני נמצא. הדבר היחיד שאני יודע זה שלא הייתי אמור להיות במצב כזה. הדברים היו אמורים להיות יותר ברורים בשלב זה של חיי.
אני קם ועושה את מה שאני צריך לעשות בתור אדם בוגר, אבא ובעל (לשעבר). אני לוקח נשימה ארוכה, משחרר את האוויר לאט, וקופץ היישר אל תוך המציאות שלי ומתחיל לתקתק דברים. אני פועל על אוטומט, לוקח את הילדה לגן, ממלא דלק בדרך חזרה מהגן, לוקח חשבונית מס, חוזר הביתה ושם אותה במגירה של ההוצאות החודשיות, מכניס כלים למדיח, הולך לסופר עם רשימה, חוזר מהסופר ושם לב שלא באמת שמתי לב לרשימה, חוזר לסופר, קונה את הדברים שהחסרתי בקנייה קודם, חוזר הביתה, מסדר את המצרכים במקרר ובמזווה, הולך לכיוון חדר העבודה ובדרך נתקל בעצמי במראה שבמסדרון, ואז אני נעצר ואני מתבונן בעצמי ואני מופתע כל פעם מחדש לגלות שהאדם במראה הוא אני. אני מקבל את גזר הדין וממשיך.
אני יודע, כל הדברים האלו שאני מדבר עליהם אלו ההתפשרויות שצריך לקחת בתור אדם בוגר. זה הסטנדרט. אבל אני מרגיש כאילו אני רוצה לתפוס את אמא שלי ולהגיד לה: ״אבל למה לא אמרת לי שזה הולך להיות כל כך מסובך? אם היית אומרת לי, מראש הייתי מגיע בגישה אחרת״.
אני עושה את כל מה שצריך לעשות, אולם אני מרגיש כל הזמן כאילו הלכתי לאיבוד בקניון ועכשיו אני במחלקת האבידות, מחכה שמישהו יבוא ויאסוף אותי. מישהו שייקח אותי ביד, יגיד ״יהיה בסדר״, וייקח אותי למקום אחר, שם ארגיש בנוח.
מעולם לא הרגשתי כל כך תלוש בחיי כמו שאני מרגיש כעת. הבת שלי חגגה יום הולדת השבוע. היא בת 4. אחרי שהיא ביקשה משאלה וכיבתה את הנרות, היא באה וסיפרה לי מה היא ביקשה. ״ביקשתי לרכוב על חד־קרן״, היא אמרה. הסברתי לה שזו משאלה בעייתית, כי לא ברור העניין הזה של החד־קרן, ככל הנראה אין דבר כזה חד־קרן במציאות.
בתגובה היא אמרה לי שזה בסדר כי היא ביקשה שתי משאלות. המשאלה השנייה, היא הסבירה לי, היא להצליח לעמוד כמו שצריך על רגל אחת כמו פלמינגו. אמרתי לה שזה בהחלט אפשרי ושאפילו אני יכול לעשות את זה בעצמי. ״אני אראה לך איך״, הכרזתי וניסיתי לעמוד על רגל אחת אבל הסתבכתי עם העמידה והתרסקתי על הרצפה. אפילו את זה לא הצלחתי לעשות.
אני חייב להודות שזה היה מצחיק. הילדה הסבירה לי שזה גם ככה לא משנה כי אני לא לבוש בוורוד וגם אם אצליח זו לא תהיה עמידת פלמינגו. האמת היא שהוקל לי לשמוע את זה. ״צריך ללכת לקנות לך בגדים ורודים״, אמרה לי הילדה, ״ואז תוכל לעמוד עמידת פלמינגו״.
״נכון״, אמרתי לה וסיכמתי איתה שנלך ביחד לקנות לי בגדים ורודים ואז אנסה עמידת פלמינגו אמיתית. נכון לעכשיו זו המשימה העיקרית בחיי. כבר קבענו שבתחילת השבוע הבא, מקסימום יום שני, נלך לקנות לי את הבגדים הוורודים ואז נחזור הביתה ואני אתרכז ואתן את כל כולי בשביל לעמוד על רגל אחת כמה שיותר. זו התוכנית. בינתיים אני מתאמן על העמידה מול המראה. יש נפילות פה ושם, אבל אני מאמין שבתחילת השבוע הבא אני כבר אצליח לעמוד כמו פלמינגו אמיתי.