אמריקאים רבים, כולל שר החוץ ג'ון קווינסי אדמס, ראו כדבר מובן מאליו את האפשרות שהוא, אדמס, ייכנס לנעליו של הנשיא ג'יימס מונרו. אלא שבדרום ובמערב ארה"ב אדמס נתפס כנציג של ניו אינגלנד הצפונית. נציג האליטה. ואמריקה הייתה ברגע שאדמס לא לגמרי התכונן אליו, של חילופי אליטות, או בעיטה באליטות.
כך מתואר הרגע הזה בספר חדש, "על אסטרטגיית־על" מאת ג'ון לואיס גדיס: "אדמס השתדל כמיטב יכולתו, אבל החל לחשוש מפני תקוותיו שלו. 'אנחנו יודעים מעט כל כך על מה שטוב לנו', הוא כתב ביומנו, 'שהשאלה אם עליי לייחל להצלחה בבחירות היא אחת מאי־הוודאויות הגדולות ביותר'. ובכל זאת, 'החוב שלי גדול יותר מזה של כל אדם אחר באיחוד'.
"כוונתו של אדמס הייתה לחוב שהוא חב להוריו. אמו אביגייל עמדה על כך שג'ון קווינסי (עדיין לא בן 8) יהיה עד לשפיכות הדמים בבאנקר היל. כלומר, עד לראשית המהפכה האמריקאית. אביו ג'ון כפה עליו לקרוא את הקלאסיקה ביוונית ובלטינית ולדבר צרפתית לפני שמלאו לו עשר שנים. בהמשך הוסיף ספרדית, גרמנית והולנדית (אבל לא רוסית) לרשימת השפות ששלט בהן.
"אדמס בן ה־26 היה שגריר בהולנד, בן ה־30 – בפרוסיה, ובן ה־36 – סנאטור של ארה"ב. כשעדיין כיהן בסנאט, החל להורות רטוריקה ונאום באוניברסיטת הרווארד. לאחר השנים שעשה ברוסיה הוא נמנה עם המתווכים בהסכם גנט, שסיים ב־1815 את 'מלחמת 1812' בין בריטניה לארה"ב, נשאר כשגריר בבריטניה והתמנה ב־1817 לשר החוץ, ככל הנראה שר החוץ המשפיע ביותר בתולדות ארה"ב. מדיסון ומונרו עשו מהתפקיד הזה קרש קפיצה לנשיאות, אבל מאחר שמשפחתו של אדמס ציפתה ממנו ללא פחות מזה, ג'ון קווינסי סלל את דרכו שלו לנשיאות מאז ילדותו".
אז לפנינו איש עם קריירה מפוארת מגיל צעיר, מוכן לנשיאות בערך מיום שנולד. וסוף־סוף הגיעה השעה. גדיס ממשיך: "אבל עד 1824 התעמעם יחס הכבוד שאִפשר היווצרות של שושלות אמריקאיות... והתחלף בזלזול רעשני. אליטות לא היה קלות לעיכול בשטחי הספָר ההולכים ומתרחבים, בתחרות צמאת הדם שהתנהלה בין עיתונים, ובקרב מצביעים שזכות הבחירה הייתה חדשה בשבילם".
ובתרגום לעברית קלה: אדמס רוצה להיות נשיא ורוצה שירצו אותו בלי להתאמץ, אבל בלי להתאמץ זה לא יקרה, כי האליטה כבר לא מקבלת כל כך הרבה כבוד כמו פעם. האמביציה של נשיא, החינוך של נשיא, הרקע של נשיא - בחצי משפט.
כל מערכת בחירות היא הזדמנות להביט על אישים ועל זמנם. אדמס נגד ג'קסון ב־1824 המחיזו את הקרב של העם נגד האליטות. קמלה האריס נגד דונלד טראמפ, בדיוק 200 שנה מאוחר יותר, ממחיזים קרב אחר. אולי "הפופוליזם נגד הליברליזם". אולי "השמרנות הישנה נגד עליית הווק".
בשבוע הבא אמריקה תבחר נשיא חדש או נשיאה חדשה. זה יהיה סופו של עידן טראמפ או המשכו של עידן טראמפ, שנמשך כבר שמונה שנים, וייתכן שיימשך הלאה, עוד ארבע, עוד שמונה, מי יודע. העידן השמרני של שנות ה־20, לפני 100 שנה, נמשך מסוף כהונתו של הנשיא וודרו ווילסון, וכלל את הכהונות של הנשיאים וורן הרדינג, קלווין קולידג' והרברט הובר – עד שבא פרנקלין דלאנו רוזוולט. העידן שלו נמשך לפחות שלוש כהונות שלו, ועוד שתיים של הארי טרומן, ואפשר להתווכח אם גם לתוך עידן דווייט אייזנהאואר בשנות ה־50.
אז הנה, זו השאלה שתעמוד למבחן בעוד כמה ימים. האם עידן טראמפ הסתיים (כי הפסד שני ברציפות יחייב את הרפובליקנים לנסות משהו אחר, אחרי שטראמפ, שכבר אינו צעיר, יירד מהבמה), או שמא הוא נמשך – לעוד ארבע שנים של טראמפ, שלאחריהן, מי יודע, אולי ג'יי.די ואנס, אולי יורש או יורשת אחר/ת של אותה אידיאולוגיה.
אז מי ינצח?
בחירות 2020 היו מהגרועות ביותר בתולדות סקרי הבחירות באמריקה. וזה אף שחזו נכונה מי ינצח בבחירות. כן – זה נשמע מוזר, אבל זה המצב. לפעמים תחזית נכונה של מי יהיה המנצח היא לא יותר מכסות נוחה לשגיאה גורפת.
פרופ' קמיל פוקס כתב על זה יפה בספרו, כאשר השווה את הסקרים שערך בישראל בבחירות 1996 ובבחירות 2009. בראשונות – הוא דייק. כמעט דייק. הלכנו לישון עם שמעון פרס, וקמנו עם בנימין נתניהו. אבל הסקר עצמו פספס בסך הכל ב־1%. לעומת זאת, בשנת 2009 התחזית הייתה פחות מדויקת, אבל דייקה יותר בשאלה מי ניצח. התגובות היו מפרגנות, ופוקס כותב: "לא אכחיש שהמחמאות נעמו לי. זה עדיף על המצב ההפוך. אבל במבט לאחור הייתה לי גם תחושה מרירה במקצת, מעוררת מחשבות".
הסיפור של פוקס על הבחירות בישראל, 1996 לעומת 2009, מזכיר במשהו את הסיפור של הסוקרים האמריקאים על הבחירות שלהם, 2016 לעומת 2020. במקרה הראשון, הסקרים פספסו בלא מעט, ובעיקר פספסו את הדבר החשוב: הם חזו שהילרי קלינטון תנצח, אך דונלד טראמפ הוא זה שניצח. במקרה השני, הסקרים פספסו בהרבה יותר, אבל צדקו בדבר החשוב: הם חזו שג'ו ביידן ינצח, והוא אכן ניצח.
אז כן, גם לסוקרים של 2020 צריכה להיות תחושת מרירות, מעוררת מחשבות, למרות המחמאות שבטח קיבלו. מקצועית, לא רק שטעו, אלא טעו יותר. מקצועית, הסתבר להם שלקח 2016 לא נלמד. לכן, כפי שדיווח עיתון ה"וול סטריט ג'ורנל": "סוקרים בילו את השנים מאז 2020 בניסיון למצוא דרכים לגרום לבוחרים שקשה להגיע אליהם להשתתף בסקרים, ובבדיקת טכניקות סטטיסטיות שנועדו לשפר את הדיוק".
האם הניסיון הצליח? את זה נדע רק לאחר הבחירות. התפתחויות כמו המעבר של מצביעים שחורים והיספנים למחנה של טראמפ "יוצרות מקורות פוטנציאליים לטעויות נוספות". זה כמובן בהנחה שאכן יש מעבר של שחורים והיספנים למחנה טראמפ. כי אחרי הכל, גם על התופעה הזאת אנחנו לומדים מהסקרים.
לקושי לתת תשובה, שיש בה איזשהו ממד של רצינות, על השאלה מי צפוי לנצח בבחירות 2024 בעוד כמה ימים - שתי סיבות. האחת, הקרב צמוד מאוד. הצמוד ביותר בתולדות הקרבות הנשיאותיים מאז שהחלו לסקור אותם. נכון לשעת הכתיבה, בכל מדינות המפתח הפער בין המועמדים הוא פחות מ־2%. בארבע מהן הוא פחות מ־1%. כלומר, טעות של 0.5% בסקר, שהיא כמובן טעות שגרתית, בלתי נמנעת - תשנה את התוצאה. כמו בבחירות 1996 של פרס ונתניהו. זה מסוג הבחירות שאי אפשר לחזות.
אפשר לומר: זה מה שהסקר אומר, מה שאומר שכל אחד מהצדדים יכול לנצח. ועכשיו תתאזרו בסבלנות. חכו לבוקר. כי זה שהלכתם לישון עם פרס לא אומר שלא תקומו עם נתניהו. וזה שתלכו לישון עם האריס או טראמפ, לא אומר שלא תקומו עם המועמד השני.
הסיבה השנייה לקושי היא הידיעה שלסקרים קשה בשנים האחרונות עם הבוחרים של טראמפ. היה קשה ב־2016, ואם היה נדמה שנלמד הלקח, התברר שלא – היה קשה עוד יותר ב־2020. תשאלו: אי אפשר לתקן מלאכותית את הסקרים כך שיביאו בחשבון את הטעות? התשובה היא לא. גם זה יהיה מעשה לא רציני. העובדה שהייתה טעות לכיוון אחד בפעם הקודמת, לא מלמדת שום דבר על הפעם הזאת. סקרים הם דבר רציני, עם כללי עבודה, עם יעד מקצועי. סקרים לא משופרים באמצעות ניחוש מראש של טעות שאולי כן תהיה ואולי לא.
כמובן, אתם מוזמנים להניח – אם אתם רוצים – שגם הפעם הסקרים טועים. זה מה שעושים המשקיעים בבורסת ההימורים על תוצאות הבחירות. הם נותנים יתרון משמעותי למדי, שממשיך לגדול, לטראמפ – אף שבסקרים יש יתרון קטנטן להאריס. הם עושים את מה שלסוקרים אסור לעשות. משהו כמו: אם ההובלה של האריס היא פחות מ־2%, כנראה שטראמפ ינצח, כי הסקרים בטוח טועים. ובהחלט יכול להיות שהמהמרים צודקים. אבל, כאמור, לסוקרים אסור להטות את התוצאות שלהם באופן כזה. הם צריכים להציג את מה שהסקר מעלה.
בכמה הסקרים צריכים לטעות כדי שהאריס תנצח או כדי שטראמפ ינצח? כמה גופים מאפשרים לקבל תשובה מוסמכת על השאלה הזאת. הם עושים זאת באמצעות התרגיל הבא: ניקח את הסקרים כפי שהם היום (ממוצע הסקרים בכל מדינות המפתח), ונבדוק מה קורה אם הם טועים, בכל מדינה, כפי שטעו במערכות בחירות קודמות. כלומר, מה יקרה אם נכתיב לסקרים של היום את הטעות של בחירות 2012, של בחירות 2016, של בחירות 2020 (אין בחירות בלי טעות כלשהי).
נו – מה קורה? אם הטעות תהיה כמו ב־2020, טראמפ ינצח, ובפער משמעותי. הוא ינצח בכל מדינות המפתח. וגם אם הטעות תהיה כמו ב־2016 הוא ינצח. רק מדינה אחת תישאר של האריס – נבדה. היא מובילה בה כעת, ושגיאה בנבדה כמו ב־2016 תוסיף לה עוד 1% ליתרון.
ומה אם הסקרים ידייקו – כלומר, לא ידייקו – כמו בבחירות 2012, של ברק אובמה נגד מיט רומני? במקרה כזה האריס תנצח. לא בכל המדינות, אבל במספיק מהן. טראמפ ינצח באריזונה, בג'ורג'יה, ואולי גם בקרוליינה הצפונית. אבל להאריס מספיקות שלוש המדינות בחגורת הפלדה – פנסילבניה, מישיגן וויסקונסין – כדי להכריע.
לכן, אל תאמינו. אל תאמינו למי שאומרים לכם שהם יודעים מי ינצח. ואם ביום שאחרי הבחירות הוא או היא יגידו – הנה, צדקתי – אל תתרשמו. לכל אחד שמטיל מטבע יש 50% סיכוי להיות צודק. וכמו שפוקס כתב, לפעמים גם מי שנראה שצדק, בעצם טעה.
ובעניין הפטור
הנה דילמה שהטרידה לא מעט ישראלים בשבועות האחרונים, פטריוטים, אמיצים, מחויבים. צריך להניח שעוד תשוב להטריד אותם, כש"חוק גיוס", שהוא בעצם חוק השתמטות, יעלה להצבעה – ולא כדאי לחיות באשליות: מה שנראה השבוע כמו דחייה מסוימת בהעברת חוק הגיוס הוא כנראה בדיוק זה. דחייה. החרדים לא ריככו את תביעתם. נתניהו עודו נאמן להבטחתו. בצלאל סמוטריץ' לא שינה את עמדתו.
אז הנה הדילמה: כמה רחוק יש ללכת כדי לאותת לכנסת שהעברת חוק - שלמעשה יפטור את רוב החרדים מגיוס, ויבטל את הסנקציות הכלכליות על מי שפטרו את עצמם מחובת הגיוס - תוביל למשבר חסר תקדים, אפילו מסוכן.
הדילמה פשוטה להצגה.
מצד אחד – ישראל במלחמה. זה לא הזמן למשברים נוספים, זה לא הזמן לקרע חמור, זה לא הזמן לאזהרות מפני אפשרות שחוק הגיוס יוביל לשחיקה מיידית, אולי אפילו צניחה מיידית, בנכונות להתייצב. ישראל חוותה מהלך כזה, שהיה טראומטי וקשה, לפני המלחמה, כאשר ישראלים החרדים מפני מהפכה משטרית החלו להשמיע אזהרות, ולעיתים אף לממש אותן, הנוגעות לנכונות שלהם לשרת את המדינה ולהתייצב לקריאה של צה"ל.
אפשר לגנות את המהלך הזה או לחשוב שהיה נחוץ, אבל כך או כך צריך לומר ביושר: האיומים היו אפקטיביים. היה להם חלק בבלימת המרוץ הקואליציוני לחקיקה של שינויים מרחיקי לכת במבנה המשטרי של ישראל. כך שלמדנו מהם שני דברים. הראשון – הם מרסקים את החברה הישראלית. השני – הם יכולים לעצור מהלכים של הממשלה והכנסת.
מצד שני – הגיעו מים עד נפש. החברה הישראלית מונה כל יום את הרוגיה ופצועיה. אנשי מילואים בני 30 ו־40, ואפילו 50, מתייצבים לשירות פעם, ועוד פעם, ועוד פעם. וכל זה לא מזיז את החברה החרדית – או לפחות את מנהיגיה – וכל זה לא מזעזע את ראשי הקואליציה.
אלה מתגייסים, מסתכנים, מקריבים. אלה ממשיכים בשגרת שימור המחנה הפוליטי. ראש הממשלה – כך לפי כל הסימנים והפרסומים – עדיין מחפש דרך לאפשר העברת חוק שמשמעותו ברורה. חרדים לא יגויסו, וגם לא ישלמו מחיר אישי על כך שלא יגויסו. כלומר – בלי גיוס, ובלי סנקציות. אז זו הדילמה: האם להשלים עם מצב בלתי נסבל – או לנקוט מהלכים שיש בהם שוב סכנת ריסוק?
כמובן, יהיו לא מעט שיציעו כל מיני דרכים אחרות למניעת העברת החוק. אפשר לנסות לשכנע, ללחוץ, לאיים בהסרת תמיכה פוליטית, להחרים, להפגין. אפשר לקוות שהדרכים הללו יובילו לתוצאה הרצויה. אבל מה אם לא? מה אם הקואליציה תנסה להעביר חוק פטור, שמן הסתם גם ייעטף בכל מיני שקרים על "תחילת תהליך", על "גיוס מי שלא לומדים", על "אי אפשר בכוח", ועוד כהנה וכהנה, כיד הדמיון הטובה של מחוללי הספינים?
פרטי הבלוף הצפוי לא מאוד חשובים. השאלה אם תהיה הסכמה על גיוס 3,000 השנה ועוד 3,000 בשנה הבאה, או שזה יהיה 3,000 בשנה הבאה ועוד 4,000 בשנה שאחרי - לא חשובה. כי עד כה צה"ל שלח כמה אלפי צווים ולא הצליח לחייל אפילו 1,000 חרדים מעבר למה שהוא מחייל בדרך כלל. כך שכל הבטחה לגיוס עתידי, להתקדמות הדרגתית, לתהליך, היא הבטחה על הקרח – בעיקר במקרה שבמקביל ל"תהליך" יבוטלו הסנקציות על המשתמטים.
וכמובן, אין שום ודאות שאם יהיו סנקציות, החרדים יבואו. למעשה, אפשר להבטיח במידה גבוהה של ודאות שגם אם הסנקציות יישארו על כנן, בטווח הקצר החרדים לא יתגייסו. כלומר, גם אלה שמתנגדים בחריפות להעברת חוק פטור צריכים להודות במידה של יושר שאת בעיית עומס השירות, עומס המילואים – זה הדבר שכל כך מקשה להשלים עם המצב שנוצר – אי אפשר לפתור בטווח המיידי.
יהיו מן הסתם מי שיאמרו: אם כך, על מה אנחנו נלחמים עכשיו, על "ללמד אותם לקח"? על "להעניש אותם"? אם מניעת החוק לא תיצור פתרון לעומס השירות, אז לא מדובר במלחמה מעשית אלא במלחמה עקרונית, ועכשיו לא הזמן הנכון למלחמות עקרוניות. יותר חשוב לשמור על יציבות שלטונית ומיקוד במטרה העיקרית, ניצחון במלחמה.
יהיו שיאמרו כך. ועל מה שיאמרו אפשר להשיב כך: כדי שיתחיל תהליך כלשהו של שינוי, צריך להניע אותו. עכשיו נוצרה שעת כושר להניע אותו. עכשיו הגיעו מים עד נפש, ויש דחף גדול להניע אותו. אם נדחה – אם שוב נדחה – ייתכן שלא תחזור הזדמנות כזאת. ועוד אפשר להשיב להם כך: נדמה לכם שבלי חוק יש סיכון לקואליציה - ועם חוק אין סיכון לשום דבר. זו טעות. עם חוק יש סיכון לחזרת התהליכים החברתיים שריסקו את החברה הישראלית.
נכון, יהיו פטריוטים שיאמרו שלא משנה מה הכנסת עושה – הם יתייצבו, ישרתו, יקריבו, ינשכו את השפתיים ויעשו מה שצריך לעשות בעת מלחמה. אבל יהיו גם פטריוטים אחרים, כן, פטריוטים! שיאמרו שנעשה מעשה, שהם אינם יכולים להשלים איתו. הפטריוטים האלה יאמרו, ובמידה רבה של צדק, שכנסת שמעבירה חוק שפוטר אוכלוסייה מגיוס ופוטר אותה מסנקציות על הסירוב להתגייס, היא כנסת שאיבדה את המנדט המוסרי שלה לתבוע מאחרים להתייצב.
ויהיו פטריוטים שיאמרו: עד כאן! אם זה המצב, גם אנחנו לא מוכנים לבוא. או לא מוכנים לבוא ליותר מ־40 יום בשנה. או לא מוכנים לבוא לתפקידים שאינם תפקידים שיש להם נגיעה ישירה להצלת חיים. או לא מוכנים להתנדב למה שמעבר לחובה הפורמלית שלנו.
כמה כאלה יהיו? חזרנו לדילמה שהוצגה בראשית הדברים. הרבה מאוד ישראלים יתחבטו בה, ואיזו הכרעה יקבלו - אין דרך בטוחה לחזות. אולי הממשלה צודקת בהערכתה השאננה שיהיה אפשר להעביר חוק פטור ולא לשלם מחיר כבד.
אולי הממשלה צודקת בהערכתה שאחרי העברת החוק יהיה אפשר לשנות את נושא הדיון ולגרום לו להישכח. ואולי הממשלה טועה. אולי היא מתקדמת, כפי שעשתה בעבר, בנתיב שיוביל את החברה הישראלית לעוד רגע של ריסוק. איך אפשר למנוע אותו? כאן טמונה האירוניה: דרך אחת לעצור אותו היא להציב איום ברור, מפורש, כבר עכשיו: אם החוק יעבור, לא נוכל להשלים איתו ולהמשיך כרגיל.
אלא שעצם הצבת האיום כבר מהדהדת את מה שהיה כאן לפני שנה וחצי. כי עצם הצבת האיום הוא הדבר שכל כך הרבה ישראלים לא רוצים להגיע אליו.