ישראלי טיפוסי קם בבוקר ובודק מה איבד בלילה: חברים, מכרים, ערכים, זהות, מדינה. בדרך כלל יש לו סיבות טובות, כלומר, רעות, להתייאש. בקפה של הבוקר הוא חושב מה עושים כדי להחזיר את האבידות, מציץ דרך החלון וייאושו גובר. הוא יוצא לרחוב כדי להרגיש שהוא עם, פוגש חברים ומקים תנועה. אין טיפה מיקרוסקופית של זלזול בתיאור הזה משום שייאוש הוא לא חזון ובטח לא תוכנית עבודה.

לפני כחודש עברתי ליד התארגנות של “פורום שדות ים”, חבורה של ותיקי שייטת 13 שמצאו אלה את אלה כמו שפליטי חרב חוברים זה לזה, כדי להתמודד עם חיות הטרף בג’ונגל שאליו נקלענו שלא מרצוננו ושלא בטובתנו. שייטת, אתם יודעים, אלה שזוחלים בביוב של דמשק עם סכין בין השיניים. זו אולי הגזמה פראית, אבל בשוק המעורבב של החברה הישראלית יש ערך מחזק מוסף להתארגנות של גיבורים שרוצים לשנות את המצב. כמו 555 של הטייסים. הטייסים הם קבוצת לחץ שהוכיחה עצמה כראש חץ שיש לו מנוף כוחני בהיותו גוף מקצועי, חיוני וסגור. השייטים מחפשים שותפים, ומי שבא, ברוך הבא.

כמי שעבר שם במקרה, התרשמתי שההתארגנות הזו פועלת, טכנית, ברמה של חוברת הפעלה שמלמדת איך 20 איש מבצעים מהפכה. בלי ציניות, והלוואי. המדינה הקטנה הזו מפוצצת בארגונים שוחרי טוב, רובם פועלים במסגרת המחאה. לעניות דעתי כעובר אורח ותיק, ופה ושם פעיל, הדרך היא להגיע למצב שבו מגנט אחד, ארגון אחד, חבורה אחת שבסופה מנהיג אחד, ירימו את המגבת המסמורטטת (איתות לכניעה בזירת האגרוף) שהשליכו הפוליטיקאים של המרכז הפוליטי למרכז הזירה הציבורית. הבעיה, אם הבנתי נכון את מה ששמעתי, היא שאין להם (עדיין, עדיין) מה שהם דורשים מהממשלה. דהיינו, מה עושים ביום שאחרי ואיך נכתיב לממשלה מדיניות אחרת.

סיפור לקח: לפני עשר שנים בערך ניסיתי להרים גוף שיארגן את כל ארגוני השלום שפרחו מסביב. חברתי לטייס גיבור שהשקיע את כל זמנו ונשמתו בדחיפת הרעיון. היה ברור שחלק מהסיפור הוא כסף, והסתובבנו סביב כמה קרנות ומיליארדר מבטיח אחד. הייתה הנהלה של כעשרה חברות וחברים, ונערך ערב שאליו הגיעו כ־30 ארגונים שאמרו: "יאללה, נלך על ארגון אחד". הטייס, שהיה המנוע הכי פעיל בהתארגנות, הציע ללכת לחברי כנסת ולהחתים אותם על המצע שתפרנו. התנגדתי. הטייס, גיבור אמיתי, אגב, לא מבין כמעט כלום בפעולת המכונה הפוליטית מול ציבור, וה”הנהלה” הסכימה איתי.

כעבור כמה ימים הגעתי איתו לקרן החדשה לישראל. הבנתי משיחות מוקדמות שהם בעניין. ישבנו ודיברנו. לפתע מספר החבר הזה שהוא כבר היה בכנסת ודיבר עם כמה חברי כנסת. קפץ לי הפיוז. הבחור ענה מה שענה בטונים דומים. מולנו יושבת טליה ששון, יו”ר הקרן החדשה לישראל, ולידה נדמה לי רות חשין, והן ולא מבינות את קרב הצעקות שהלך ונמשך. כך חוסלה היוזמה כולה.

בקיצור, מעבר לגיבוש כוחותינו, יש צורך בהבנת שדה המוקשים ששמו יחסי פוליטיקה וחברה בישראל. זהו תנאי שחייבים לעמוד בו כדי ש”פורום שדות ים” שמתכנס מחר ב”צוותא” תל אביב לא יישאר ב”צוותא” ובשדות ים. בהצלחה ממדינה שזקוקה לכל גרם של הצלחה.