מכיוון שאין לי כבר מה לראות בנטפליקס, זה כמה שבועות אני עוקבת באדיקות אחרי שיפוץ מסיבי שעושים מול בית הקפה הקבוע שלי. בית הקפה נמצא מול בניין לשימור מחמיר, מסוג הבניינים שבזמן שיפוץ משאירים להם את המעטפת החיצונית ומרוקנים את הפנים מתוכן, כמו קישוא לפני שממלאים אותו בחזרה במשהו טעים.

בהתחלה זה היה נחמד לצפייה. תלו שלט קטן וכולנו היו ציניים שאין סיכוי שהפעם זה קורה. ואז הציבו שלט גדול. וכשזה נהיה רציני, כמו הזוגות האלה שמההתחלה מגלים בהם ניצנים של חתונה, התחילו לגדר את הכניסה. אחרי כמה שבועות ראיתי אנשים שיצאו מהבניין עם ארגזים ורהיטים וחפצים שונים. הלכו וחזרו. עדיין, אף אחד מאיתנו לא האמין שזה באמת ייצא לפועל, כי מלחמה והכל. אבל בסוף גם חיזבאללה וגם האיראנים לא מנעו את המהלך. לאט-לאט הנשמה עזבה את הבניין ומסרה את עצמה לקבלן.

אחר כך הגיעו פועלים ובדקו אם בכל זאת נשאר בו עוד דופק. כנראה שיש להם ניסיון עם בניינים לשימור מחמיר שיכולים להיות עקשנים. לא סתם לוקח המון זמן להשיג עבורם אישור לשיפוץ. ישבתי ובהיתי בעין אחת במחשב ובעין השנייה בבניין, כשזרם מים פרץ מהצינור האחורי בחצר, כמו מנסה לסמן טריטוריה לפני שמישהו ישתלט עליו. בפעם אחרת ראיתי רכב כיבוי אש. לא ברור מה קרה והיכן בדיוק, אבל הערצתי את הבניין הריק העקום על כך שהוא מלא באופי גם כשאין בו אנשים, מתנגד לשחרר את העבר ולהשתנות. אני מכירה את זה מהחיים.

השנה החולפת לימדה אותי הרבה דברים. את חלקם אני מצליחה ליישם, חלק עדיין נמצאים בעבודה. כך או כך אני מנסה להיות קלה עם עצמי, ולכל הפחות להזכיר לעצמי להתייחס בקלות לכל צורך בשינוי. אבל כשאני מביטה סביבי, אני רואה שרוב בני האדם לא ממש משתנים, גם אלה שאומרים שהם ממש רוצים. איכשהו הנוחות וההרגלים וההתמכרות למוכר ולבטוח משאירים אותם במקום, כמו מוצר על מסילת קופה בסופר. הזמן עובר והם נוסעים עליו בלי לזוז באמת.

ואז מגיע משהו שמזיז. לפעמים בדחיפה קלה ולפעמים בבעיטה. כמו את הבניין הזה, שעד לפני כמה שבועות היה מטונף, אך מלא חיים, עם דגלים תלויים וצלליות של בני אדם שנעים מאחורי החלונות. בן לילה הוא הפך לריקני וחלול. החלונות והתריסים שנתלשו הותירו חורים מרובעים בקירות החיצוניים ובתוכם חלל שחור של חדר שלעולם לא ייראה אותו דבר. אני מוכנה להישבע שכל מי שמסתכל מהצד יכול לזהות שלבניין יש פרצוף, והוא מאוד לא מרוצה ממה שעשו לו. הלוואי שמישהו היה אומר לו שגם אם זה לא נראה ככה היום, בעתיד הלא רחוק הוא יהיה הרבה יותר יפה. 

במקום לכתוב אני מוצאת את עצמי מביטה בפועלים שמוציאים מהבתים בעזרת מה שלי נדמה כמו טרקטור עם כף את כל שאריות הבטון. לפעמים יוצאות משם שאריות של פסולת שאנשים לא פינו. זה משום מה מרגיע אותי, אף שאני לא יודעת למה. האם זו הצפייה השקטה במשהו שמסיח את דעתי מהטלפון ומהחדשות, אולי זו השגרה הקטנה והמונוטונית היומית שסיגלתי לעצמי בכל יום לפני שאני מתיישבת לעבוד.

יכול להיות שזו ההבנה שאפשר לעשות פינוי־בינוי בלי לגרום להרס מוחלט, וזה גורם לי לחשוב על המלחמה. אולי בכל זאת צריך להסתכל על חצי הכוס המלאה בתקופה הזאת, אף על פי שאני יודעת שטכנית אי אפשר ממש. אבל אולי ישנה באופק תקווה שלמרות הרעש והאבק, אחרי ההרס תבוא גם הפריחה.

אתמול בדרך לקפה נתקלתי בערימה של דברים שכנראה עפו מהמשאית שפינתה את הפסולת. מוצץ שפג תוקפו, חבילת מצות ישנה (לא שופטת, גם אני משאירה שאריות מצות) ולידם מה שנראה כמו חתיכות מדגלי גאווה וישראל, מלופפים על כיסא כתר פלסטיק בצבע לבן שחסרה לו רגל. כמה צעדים קדימה, ונתקלתי במוצ׳ילה קרועה, חנוכייה קטנה שכמעט התגלגלה לכביש, שקית חומה של טייק אוויי, שקית של רמי לוי וספר אלגברה של אהרון אספיס, שכנראה יישאר בעולם הזה עד קץ הימים. אי אפשר להגדיר אחרת את ישראל. באופן מוזר, ערימת הזבל הזאת דווקא עשתה לי ממש נעים בלב. זר לעולם לא יבין זאת.