לפני שנתיים בערך יצאתי עם בחור נחמד. אלו היו כמה שבועות של פגישות אינטנסיביות, הוא הצהיר על אהבתו מהר מאוד, לי לקח יותר זמן. בסוף חילץ ממני הצהרת אהבה באיזה חדר פרטי של מסעדת יוקרה, הייתי מסונוורת, מבוסמת מיין טוב, ומילותיה של אמי, שנאמרו לי כמה ימים לפני כן, כשסיפרתי לה שאני מתחבטת אם להמשיך את הקשר עם הבחור - “מרסל, אהבה נבנית לאט־לאט, אל תוותרי מיד", רק חיזקו את זה. לא משנה, לא עליו הסיפור, הוא רק הפתיח. אחרי חודש הזמנתי אותו לישון אצלי בפעם הראשונה. “והבת שלך?", שאל.
“אני לא מפגישה אותה עם אנשים שהיא לא מכירה, אל תיפגע", התנצלתי, אבל הוא הבין מיד, גם לו יש בנות מפרק א'. “תבוא אליי אחרי שהיא תירדם, נזמין משהו לאכול וקניתי עוגה טובה".
בתשע וקצת הוא דפק על דלתי. פתחתי את הדלת והוא נישק אותי בהיסוס. גם לי היה קצת לא נוח, מעולם לא הבאתי גבר שהוא לא ידיד הביתה. הדלקתי לנו נרות והכנתי קפה, זה קרה טרם תקופת החדשות 24/7 כך שהרשינו לעצמנו לשים איזה ערוץ מוזיקה. היה מה שהיה, קרה מה שקרה, הפעם לא הצלחתי להצהיר אהבה, אבל זה לא שינה לו. והוא נרדם במיטתי.
הייתי מאוד עייפה. הוא כבר הספיק להיות בבית, לנוח, להתקלח ואז להגיע. אני הרציתי באותו היום, לקחתי את בתי מהגן, שיחקנו, הכנתי לה ארוחת ערב, קילחתי והרדמתי. כל שרציתי היה לישון, אבל לא הצלחתי. ולא כי ישן לידי בחור במיטה, למען האמת, ברווקותי, נרדמתי פי מאתיים טוב יותר כשישן לידי איש, הייתה זו מעין הרגשת ביטחון שורשית ובסיסית.
הפעם לא נרדמתי כי הייתה לי ילדה בחדר הסמוך. כל הדמיון שלי עלה, גאה וצף לו. לא הצלחתי להשתלט על הדמיון, ולא בצידו המואר, אלא בצד החשוך, המכלה, המחריב, המאיים. הסתובבתי במיטתי, ימין ושמאל, על הגב ועל הבטן, צפיתי בסרטונים שקטים, קראתי פוסטים בפייסבוק, אפילו נכנסתי לעמוד הטורים שלי באתר של "מעריב" והגבתי בשם בדוי “וואי מרסל, איזו כותבת מחוננת את". אבל להירדם לא הצלחתי.
הבטתי עליו, הוא בחור נאה, מבוגר ממני ב־15 שנה לדעתי, איש בנקים, שחרחר, מצחיק וביישן. הוא בקשר מצוין עם גרושתו ומגדל יפה את ילדיו, ובכל זאת, לא יכולתי לתת לגוף שלי להירגע ולשחרר.
ואולי לא שמתי מבטחי בו משום העובדה שלא אהבתי אותו כמו שאהבה צריכה להיראות ולהרגיש? לא יודעת. קמתי בזהירות מן המיטה, הוא שם לב והשיב אותי אליה. “לאן את בורחת?", שאל. “לשתות מים, אתה רוצה?". “לא לא, תחזרי מהר", הוא מלמל ונרדם. ידעתי שלא ירגיש אם אחזור או לא.
וכך הבאתי מחדר הארונות כרית וכרבולית, סידרתי לי על הספה ושכבתי כשפניי אל המסדרון, שממנו צפיתי על חדר השינה שלי וחדרה של בתי. היו פעמים שבהן כמעט נעצמו עיניי אבל מיד פקחתי אותן שוב. אני יודעת שזה קיצוני מאוד וחלק יקראו לזה חולני, אבל איך אמר לי פעם אבא של חברה כשהיינו בתיכון, איש קשוח כזה שלא הרשה לה לנסוע עם חבר שלה לאילת כי היא צעירה מדי, “אני מעדיף שהיא תבכה עכשיו ושאני לא אבכה שנים אחר כך".
שעתיים אחרי כן, למזלי, הוא הבין שאני לא במיטה והתעורר. הוא יצא מחדרי כשרק בוקסר לגופו ונראה אפוף שינה. הזדעקתי מיד: “הכל בסדר?". “מה?", הוא לא הבין. “כן, כן, מה זה, למה את ישנה בסלון?".
“יש מצב שאתה נכנס לחדר בחזרה? אתה לא לבוש", אמרתי. אני יודעת, זו לא התנהגות יפה ולא מכילה. אבל לא הצלחתי, רציתי לשים סוף לסאגה הזאת ולמזער נזקים. “בטח, סליחה", הוא אמר.
שעה אחר כך ישבתי לבד בסלון ואכלתי קרמבו, שנינו הבנו שבאותו הלילה תמו יחסינו. אחר כך קיבלתי מבול הודעות נוזפות לוואטסאפ שהסתיימו במשפט המכונן “קחי טיפול, אם לא, את תשרטי גם את הבת שלך". לא התייחסתי לזה, אבל זה בעבע לי בראש ימים אחר כך. אני לא יודעת איך הייתי מתנהגת היום, אולי ביותר איפוק, בשלות, בגרות. ובכל זאת, יש לי ילדה, רק אחת, וסביר שלא יהיו לי עוד, היא בית המקדש שלי, גם אם זה אומר להקריב את הזוגיות שלי על מזבח האמהות.
השבוע שוחחתי בטלפון עם חברת ילדות, היא ביקשה ממני שאכתוב ברכת יום הולדת לאמא שלה. אני יודעת שזה נשמע דבילי, אבל אני מקבלת כל כך הרבה בקשות כאלו. צחקתי ואז התחלנו לדבר, גם היא התגרשה לא מזמן, ולה יש שני ילדים, תאומים, זהים, בנים. מיד אחרי שהתגרשה כבר הכירה מישהו, יש לו חברה למוצרי קוסמטיקה, ובסך הכל היה נראה שטוב לה איתו.
אבל ככל שהתקדמה השיחה, אמרה לי שבכל פעם שאחד מתאומיה בוכה והוא בסביבה, הוא אומר לה “לכי אליו, יש לך צבע אדום מהטרוריסט". או שאף על פי שהם כבר כמה חודשים יחד, מעולם לא קנה להם איזה צעצוע או ממתק. עוד היא סיפרה לי שפעם אחת הבריזה לו, כי לאחד התאומים היה חום גבוה, הוא לא קיבל את זה שסירבה להזמין בייביסיטר ופשוט לא שוחח איתה בשלושת הימים שאחרי כן.
נשבעתי לעצמי שאני לא מתעצבנת, בטח לא מזוטות ופי כמה מדברים שלא קשורים אליי, העולם כל כך אינטנסיבי גם ככה. אבל לא יכולתי שלא ליישר אותה. “כבר עזבת את פרק א' כי היה רע שם, אז עכשיו את משחזרת את זה ומוסיפה את הרע על הילדים שלך?", הטחתי בה והתחלתי לפרט לה כמה רעילה הזוגיות הזאת, ממש ראיתי את זה כמטרה הנעלה שלי באותה השיחה. היא הבינה, אפילו בכתה, לפרקים חשבתי שאני מגזימה קצת וניסיתי לרסן, אבל אז סיפרה לי עוד דברים לגביו, אני נגעלת מגברים כאלו ומאוד מקווה שגרמתי גם לה להיגעל.
יש אנשים שאוהבים לצייר לנו את הזוגיות בפרק ב' כדבר הכי טוב שיקרה לנו, כי מן הסתם ניכנס אליה אחרי השטויות של פרק א', בוגרים יותר, יודעים במדויק מה הרצונות שלנו וכו', אבל זוגיות בפרק ב' כשאת אמא (ופי כמה כשאת חד־הורית, כמוני), קשה ומכבידה כל כך. בלילות אני מרגישה את הרצון הזה למישהו שיישב על הספה לידי, שיצחיק אותי, יאהב אותי, ייגע בי ויירדם איתי. אבל בבקרים החיים שום קורים, ושוב אין לזה מקום, ושוב אני מביטה על בתי ומשקשקת מהרגע שבו אכניס לה איזה גבר לחיים. יש לי עוד הרבה עבודה לעשות. לא נורא, בינתיים היא תגדל לה ויהיה לגיטימי לקנות לה מנעול ענקי לחדר.