יואב גלנט היה השר שקיבל מהציבור את הציון הכי גבוה על תפקודו בממשלה בפער ניכר מהשאר, כולל ראש הממשלה, אבל סביב פיטוריו בכל זאת התנהל ויכוח. מצד אחד, זרם גדול של אנשים נכנס לפחד עצום בגלל הפיטורים, ממש להתקף חרדה. לעומתו, זרם אחר מיד טען שזה היה מהלך נכון, אם מפני שגלנט היה "חלק מהקונספציה", ואם בגלל הדם הרע שזרם בינו לבין ראש הממשלה.

אבל עם כל הכבוד לפיטורי גלנט ולוויכוח שהתעורר סביבם, השאלה החשובה יותר היא: למה עם ישראל צריך לצפות עכשיו? האם ישראל כ"ץ יהיה שר ביטחון טוב יותר מכפי שהיה גלנט? האם הוא חכם יותר? האם יש לו ניסיון עשיר יותר, או קבלות ביטחוניות כלשהן שלא שמענו עליהן? האם הוא יעבוד באופן פרודוקטיבי יותר עם הצבא, המוסד והשב"כ? האם יגן עלינו טוב יותר מפני המתקפה האיראנית? האם הוא בעל קשרים טובים יותר עם בכירים במערכות הביטחון האמריקאיות? לאור האנגלית שבפיו, האם הוא בכלל יצליח לתקשר איתם?

ראוי גם לשאול: האם בתוך פחות משנתיים כ"ץ מיצה בהצלחה גדולה את תפקידו כשר האנרגיה, ואחר כך גם את תפקידו כשר חוץ, ולאור הקבלות המוכחות בשני המשרדים, הכי נכון עכשיו להפקיד בידיו את התיק החשוב ביותר בממשלת ישראל מבחינת ניהול המלחמה?

כדי שהעורף יתפקד במיטבו, חשוב שאת מערכות הביטחון תוביל דמות מוערכת ואהודה. האם כ"ץ הוא דמות שמשרה על הציבור יותר ביטחון מגלנט? האחיות הקטנות של שתי התצפיתניות שנרצחו בתחילת המלחמה, רוני אשל ונועה מרציאנו ז"ל, התגייסו השבוע לצה"ל. לראות אותן נותנות את אמונן בצבא ההגנה לישראל היה רגע פטריוטי ומרגש, אבל גם מפחיד. איזה אומץ ואמונה צריכים ההורים שלהן, ומעניין איך הם מרגישים עכשיו עם החלפתו של גלנט בכ"ץ.

בקיצור, השאלה היא לא רק אם נכון היה לפטר את גלנט, אלא אם יש אפילו סיבה אחת שכ"ץ יהיה טוב יותר מקודמו בתפקיד.

עושים פוליטיקה

רצף האירועים מסחרר. הוא מוציא מאיתנו ויכוחים סוערים ונחושים, אבל לא באמת מאפשר לנו לעצור לחשיבה עמוקה. כשמתבוננים לרגע מבחוץ, לפיטורי גלנט יש משמעויות מעבר לוויכוח האוטומטי. הם משקפים הלך רוח ברור של הממשלה מאז פרישתם של בני גנץ וגדי איזנקוט מממשלת החירום, והלך הרוח הזה הולך ומחריף.

ב־7 באוקטובר מדינת ישראל הייתה חשובה יותר מהכל, וגרמה לכולנו להשליך הצידה את הוויכוחים הפנימיים ולהילחם יחד על המהות. אבל 13 חודשים חלפו, והיום הפוליטיקה שמשרתת את שימור הקואליציה - חשובה יותר מהכל. היא חשובה יותר מהביטחון, מחידוש השורות בצה"ל, מהחטופים, מיחסי החוץ ומהכלכלה, ובוודאי שהיא חשובה יותר מרצון הרוב בציבור. לפי סקר "ישראל היום" שפורסם שלשום, היא חשובה יותר אפילו מרצונם של רוב מצביעי הליכוד, שתומכים בגיוס חרדים.

הדבר המתסכל ביותר הוא הנתק המוחלט שנוצר בין הביצועים בפועל לבין הקריירה הפוליטית. השרים הכושלים ביותר הם אלה שהכי פחות מפחדים מפיטורים. אף אחד לא חשב לפטר את השר לביטחון לאומי, למשל, אף שהפשע מרקיע שחקים, ולא רק במגזר הערבי, ומספר הפיגועים בשמיים. הרי כל הנתונים מראים שהביטחון הפנימי מעולם לא היה מאוים יותר.

את שר האוצר אין ציפייה שמישהו יפטר בשל קריסת האמון של חברות דירוג האשראי במשק הישראלי, או בשל הגירעון העצום, או הבוז כלפיו במגזר העסקי. האם השרה לנושאים לאומיים צריכה להפגין ביצועים טובים כדי להישאר בתפקידה? או שר המורשת? או התפוצות? או הרווחה, החקלאות, הבריאות? האם יש לנו בכלל דרך לדעת מה באמת קורה במשרדים הללו?

כששר מביא ביצועים, המערכת לא מתגמלת אותו. מי זוכר לשר הפנים משה ארבל את מהפכת הדרכונים? בתוך שישה שבועות הוא פתח צוואר בקבוק שתקע מאות אלפי אזרחים ללא דרכון, וחיסל את כל הספסרות. מנגד, גם אם יתפרסם תחקיר מביש על מעללי שר כלשהו, כמו שפורסם בזמנו על שרת התחבורה מירי רגב, או כמו שפורסם השבוע על השרה לאיכות הסביבה עידית סילמן, הוא מיד יוכל לסנן איזו קללה כלפי "התקשורת" ובכך לסיים עם זה.

חלשים בהישגים

הפוליטיקה הרקיבה את עשיית הממשלה כי היא מנסה לגרום לנו לעסוק בשאלות הלא נכונות. עובדה שקשה מאוד לחשוב על שרי ממשלה שמצטיינים בהישגי המשרד שעליו הם מופקדים, אבל קל מאוד לחשוב על אמירות פרובוקטיביות או על דילים שעשו שרים וחברי כנסת כדי לקבל תפקיד. מתחת לרעש של "לעשות פוליטיקה", לא מסתתרים הישגים.

האם יש מבעל תפקיד כלשהו ציפייה להיות טוב במה שהוא עושה, או לעמוד בסטנדרטים מקצועיים מסוימים ובשירות המדינה כולה? בפועל, יש מהם אך ורק ציפייה פוליטית. אם יעמדו בה - המינוי שלהם מובטח לעד. אם לא יעמדו בה, יקרה להם מה שקרה לח"כ דן אילוז ויולי אדלשטיין - הם יאבדו את מקומם. רק התיישרות עם רצונות הפלגים בקואליציה היא מה שמשנה, גם אם מדובר בפלגים שדורשים מהלכים אנטי־ציוניים. בממשלה כזו נדמה שהכל מותר. מתי בפעם האחרונה הודו שם במעשה שלא היה צריך להיעשות? האם באמת ייתכן שכולם שם חפים לגמרי מטעויות?

בסופו של דבר, הדינמיקה הזאת מקעקעת מהציבור את היכולת לדעת אם שר כלשהו התפתה וסרח. אומנם הרבה דרישות לחקירות הן לא יותר מספין, אבל כך גם כל דרישה לחקירה הופכת לכזו שאפשר לנפנף אותה כ"ספין" או כ"רדיפה", גם אם היא מוצדקת ונכונה.

התרבות הזאת פשטה גם בתקשורת. יש בה היום הרבה יותר דעות מבעבר, אבל לרוב הן חפות מענייניות, כי האג׳נדות ידועות מראש. כשהדיון הציבורי הוא לא ענייני, אין באמת דרך לדעת מה קרה. כשאין סטנדרטים מוסכמים, או גופים מוסכמים שימדדו את הביצועים של הממשלה, אין לשרים סיבה שלא לסרוח. תמיד יהיה מי שיאמין שסתם "תופרים תיק" או עושים "אכיפה בררנית", ולכן בממשלה תמיד יתפתו לטייח.

מי שמאמין שאפשר להתחמק מהמחיר על שחיתות, ושהמטרה העיקרית היא עשיית פוליטיקה, פשוט לא יביא הישגים אמיתיים. הדוגמה הכי כואבת היא הגיוס לצה"ל: למעלה משנה עברה מתחילת המלחמה, וכבר ניתן היה להקים ולאמן חטיבה שלמה של מתגייסים חרדים ולהוריד את העומס הבלתי נתפס מהמילואימניקים. אבל שום דבר אמיתי לא נעשה. לכל כשל יש תירוצים נהדרים, ואפשר להאשים את צה"ל, השב"כ, היועמ"שית ומי לא. אבל בסוף, התוצר היחיד של הקואליציה הזאת בהיבט הגיוס לצה"ל במשך יותר משנה, הוא פוליטיקה.