שאלה פשוטה: האם מצבנו טוב יותר או רע יותר ממצבנו לפני חזרת נתניהו לשלטון? מה באמת חושב סער, שזרק חבל הצלה פוליטי לראש הממשלה? איך האיש מוכר לעצמו את מה שהוא מעולל למדינה?. כ"ץ יהיה שר ביטחון פרוקסי בשירות הביביזם. הוא יכשיר קומבינת השתמטות וינסה לעבור את הקדנציה והמלחמה בשלום, ואחרי הכל: בג"ץ, היועמ"שית והאנשים הטובים עדיין כאן – ואל לנו להיקלע לייאוש.
מדחי אל דחי
ב־1980 התמודד נשיא ארה"ב ג'ימי קרטר על כהונה שנייה. הטוען לכתר היה מושל קליפורניה רונלד רייגן, שהיה בעבר שחקן קולנוע. הדמוקרטים ניסו להלעיג את רייגן בעניין "ניסיונו ההוליוודי" וזה אפילו הצליח פה ושם. שני המועמדים קיימו ביניהם עימות טלוויזיוני אחד, ב־28 באוקטובר 1980, ובמסגרתו שאל רייגן את קרטר ואת הצופים את השאלה הזו: "האם מצבך היום טוב יותר ממצבך לפני ארבע שנים?" (Are You Better Off Than You Were 4 Years Ago?).
השאלה הזו גילמה את קסם הפשטות. יש רק שתי תשובות אופציונליות: כן, או לא. השאלה הזו ניצחה לרייגן את העימות ואת קמפיין הבחירות, כי רוב האמריקאים ענו "לא". הציטוט הזה נחשב, עד היום, לאחד החשובים בתולדות הפוליטיקה האמריקאית והעולמית. השאלה ששאל רייגן חוזרת על עצמה כמעט בכל קמפיין, מרונלד (רייגן) עד דונלד (טראמפ). היא אכן נשאלה גם עכשיו, בקמפיין טראמפ, וגרמה נזק כבד לקמלה האריס. באמריקה, שאלה כזו עוסקת בעיקר בפן הכלכלי: יוקר המחיה, אבטלה, עבודה, רמת חיים, ביטוח בריאות, מחיר הדלק וכו'. בישראל, מטבע הדברים, המילה "מצבך" כוללת גם ובעיקר את הנושא הביטחוני.
בטור הזה אני שואל שאלה אחרת, לא פחות פשוטה: האם פעולה מסוימת מיטיבה את מצבה של ישראל, או מרעה אותו? האם דבר מסוים שנעשה על ידי ממשלת בנימין נתניהו משפר או מחמיר את מצבה של המדינה? מועיל לה, או מזיק? בואו נתחיל.
אנחנו במלחמה אזורית בשבע חזיתות מעל שנה. אלפי הרוגים, מעל עשרת אלפים פצועים. בעיצומה של המלחמה הזו מוחלף שר הביטחון המנוסה, אלוף במיל' ואיש מערכת הביטחון זה ארבעה עשורים, בשר לא מנוסה שמעולם לא היה בתפקיד מיניסטריאלי ביטחוני. ההחלפה הזו מתרחשת בעיצומם של חודשים עמוסי הצלחות ביטחוניות מהדהדות וניצחונות בכל החזיתות. היא מתרחשת במהירות, בלי תקופת חפיפה, בלי תקופת חניכה, ערב תקיפה איראנית עוצמתית וכנראה חסרת תקדים על ישראל.
האם הפעולה הזו טובה לישראל, או רעה לה?
בעיצומה של אותה מלחמה, שבה קבר צה"ל קרוב לאלף לוחמים וספג יותר מרבבת פצועים, מלחמה שבה ירדו מהסד"כ הצה"לי סדר גודל של קרוב לשתי אוגדות, מלחמה שבה התברר שלצה"ל חסרים אלפי לוחמים עוד לפני שחישבנו את ההרוגים והפצועים, מעבירה הממשלה חוק שינציח את השתמטותו של מגזר ענק, שהולך וגדל, שכלל אינו משרת בצה"ל.
במקביל, הממשלה מאריכה את השירות הסדיר, מאריכה (בחוק) מאוד את מספר ימי המילואים בשנה, מעלה את גיל הפטור ממילואים ומבטלת את הפטורים הקיימים. כל זה גורם לשחיקה, התמרמרות והכבדה דרמטית של הנטל על המעטים שכן משרתים במילואים, בעוד הסדירים נאנקים תחת הנטל המתמשך.
האם הפעולה הזו משפרת או מחמירה את מצבה של ישראל?
כדי להכשיר את שתי הפעולות הקודמות, מצרפת הקואליציה לשורותיה סיעה בת ארבעה ח"כים. אחד מהם מקבל את תיק החוץ המתפנה על ידי שר החוץ שהופך לשר הביטחון, אחת מתמנה לסגנית שר החוץ, אחד מתמנה ל"שר המנהלות" ומקבל אחריות על מנהלות השיקום בדרום ובצפון. שני התפקידים הללו מיותרים לגמרי, כמובן. יש שר הנגב והגליל שעושה עבודתו נאמנה.
מעבר לעלות שמוערכת בעשרות מיליונים, כל זה קורה בעוד המצב הכלכלי מתדרדר במהירות, הורדת דירוג אשראי שלישית צפויה בכל רגע, הגירעון מרקיע שחקים, והאוצר ממליץ לסגור חמישה משרדי ממשלה כדי לחסוך בהוצאות ולשדר צעד בונה אמון לשווקים ולסוכנויות הדירוג. הממשלה עושה מעשה הפוך.
האם הפעולה הזו מועילה או מזיקה לישראל?
נדמה לי שאין אדם הגון בישראל או בעולם שלא יענה על שלוש השאלות הללו תשובה פשוטה: הפעולות הללו מחמירות את מצבה של ישראל. כלומר: ממשלת ישראל פועלת נגד מדינת ישראל בזמן מלחמה. כל זה נעשה מסיבה אחת פשוטה: להנציח ולהאריך את שליטתו של נתניהו במדינה. לאפשר לו להמשיך לבצע פעולות מהסוג הזה, שגורמות לישראל נזק מתמשך, אסטרטגי ולפעמים גם בלתי הפיך.
המסקנה פשוטה ובלתי נמנעת: נתניהו הוא ראש ממשלה לעומתי למדינה שבראשה הוא עומד. הממשלה והקואליציה שלו אינן ציוניות. הן פוסט־ציוניות, לפעמים גם אנטי־ציוניות. בערוץ 13 נשאלה השבוע שאלת סקר בזו הלשון: "האם על רקע הפרשות הביטחוניות נתניהו מסכן את ביטחון ישראל?", 52% ענו בחיוב, רק שבעה אחוז ענו בשלילה. אלה מספרים מדהימים. לעניות דעתי, לא צריך את הפרשות הביטחוניות כדי להבין שיש כאן ראש ממשלה שהמשך כהונתו ממיט על ישראל ועתידה נזק אסטרטגי.
לזרוק את גלנט מהסיפון
לאבחנה שנתניהו הוא ראש הממשלה הראשון שבברירה בין החלטה טובה לישראל להחלטה טובה לנתניהו יבחר באופציה השנייה, הגעתי לפני שנים רבות מאוד. קוראי הטור הזה יודעים שאני אוחז בדעה הזו עוד מהקדנציה הראשונה של האיש, בשנות ה־90. להגנתו ייאמר שהוא שכנע את עצמו, בעזרתה של "הגברת", שטובתו־הוא וטובת המדינה, היינו הך. שישראל אבודה בלעדיו. זה עוזר לו להתמודד עם מה שמשתקף מולו במראה בפעמים הנדירות שבהן מצפונו מעיק עליו. הבעיה היא שזה לא עוזר לנו.
ישראלי פטריוט אמיתי, שאינו שטוף מוח ולא חלק מפולחן אישיות ירוד, צריך לשאול את עצמו מדוע פוטר יואב גלנט דווקא השבוע. דווקא בשמונה בערב. דווקא בנקודת הזמן הקריטית הזו. הרי "המחלוקות" בינו לבין נתניהו נמשכות מאז ניסיון הפיטורים הקודם שלו, לפני יותר משנה וחצי. למה דווקא עכשיו? הרי אנחנו מצפים למתקפה איראנית בכל רגע. יהיו כאן רגעים מותחים שיצריכו החלטות מהירות ומדויקות.
זאת, ועוד: בישראל יש תקווה שמתקפה איראנית נוספת תייצר הזדמנות מבצעית לפעולת תגמול ישראלית בגיבוי ואולי אף השתתפות אמריקאית, עד כדי תקיפת מתקני הגרעין האיראניים בצוותא. זהו חלום רטוב ישראלי שהחל עוד ב־2011 ולא התגשם. עכשיו יש סיכוי, אומנם קלוש, להגיע לזה.
יואב גלנט, למי ששכח, הוא אבן הראשה של היחסים האסטרטגיים עם ארה"ב בממשלת נתניהו. האמריקאים (עד 20 בינואר) לא סובלים את נתניהו, לא מאמינים למילה אחת שהוא מוציא מפיו ועובדים היטב מול גלנט. לפטר את גלנט ערב תקיפה איראנית זה כמו לבצע פיגוע בליבת הביטחון הלאומי הישראלי. ובכל זאת, נתניהו לא מצמץ ועשה את זה.
התשובה פשוטה: כדי לייצב את הקואליציה ולאפשר לה להעביר "חוק השתמטות" בעיצומה של מלחמה. ככה פשוט, ככה מקפיא דם. את האמת הזו יודעים, במסתרי ליבם, גם הביביסטים האדוקים ביותר. הם יודעים שאין כאן ביטחון לאומי, יש כאן ביטחון ביביסטי, אישי. יש כאן שלמות קואליציה לא ציונית שמחבלת בעתידה של ישראל.
השבוע ראינו ניצנים של התפכחות, של אחריות, של פטריוטיות אמיתית בליכוד ובקואליציה. סימנים רפים, קלושים, אבל אמיצים. ח"כ דן אילוז, יו"ר ועדת החוץ והביטחון יולי אדלשטיין, השר אופיר סופר, ח"כ משה סעדה. ככל שנקף הזמן, כך נוספו להם אחרים שהודיעו שלא יתמכו ב"חוק מימון המשתמטים", כלומר חוק המעונות. נתניהו הבין שהספינה דולפת והחליט לזרוק מהסיפון את גלנט. למען יראו וייראו וגם למען יוכל למנות את גדעון סער לשר החוץ, את ישראל כ"ץ לביטחון, את זאב אלקין ל"שר המנהלות" ואת שרן השכל לסגנית שר החוץ. אני יודע שזה נשמע כמו פרק מופרך במיוחד של "פולישוק", אבל זה פרק מופרך במיוחד של ההיסטוריה שלנו.
המהלך הצליח. ליל גלנט 2 לא היה עוצמתי כמו ליל גלנט 1, וזה מובן לגמרי. הציבור מותש. חלק גדול במילואים. חלק חוששים לצאת מהבית. חלק חושבים שלא נכון להפגין במלחמה (מחשבה לגיטימית לגמרי). חלק פשוט עייפים. או מיואשים. או נמצאים בשלב כזה או אחר של הגירה. לאחר הדחת גלנט עלתה זחיחותם של הביביסטים מדרגה. אלה שהפכו את המושג "סרבנות" לקלשון שבו הם דוקרים את "הקפלניסטים" מאז שבעה באוקטובר, לא מסוגלים לעצור רגע ולהבין שמה שהממשלה שלהם עושה עכשיו זה מכשירה את סרבנותם של מעל מיליון אזרחים. מכניסה את הסרבנות לספר החוקים. מטביעה עליה חותמת כשרות. לא סתם כשרות, בית יוסף.
כל זה בזמן ש"הקפלניסטים" ו"האנרכיסטים" ו"הטייסים" נלחמים כבר מעל שנה, יחד עם אלפי בני הציונות הדתית המדהימים, וקוברים את מתיהם על בסיס יומי. כאן אני מגיע לפסקה שקשה לי לכתוב: מי שהכשיר את שרץ ההשתמטות, מי שהיה הגיים צ'יינג'ר במאבק הזה על הגיוס, על השוויון בנטל, על פרצופה של המדינה, על משפחות המילואימניקים ונפשותיהם של הסדירניקים, היה מי שעד לא מזמן נשא את לפיד המאבק בביביסטים. גדעון סער.
כשנתניהו הבין שיש גבול לכל תעלול והמפלגה שלו לא מוכנה להשתתף בחרפה הזו, הוא החליט לתת לסער כמעט כל מה שרצה וסגר איתו את ההסכם. וכך, בשעה שבע וחצי בערב הוסר "חוק המעונות" מעל סדר היום של הכנסת, בשעה שמונה בערב פוטר יואב גלנט, באותה שעה נודע שסער בדרך לתיק החוץ. ובא לציון מועל (בכל הערכים האפשריים).
למה דווקא ישראל כ"ץ, אתם שואלים? הרי יש בממשלה אחד, אבי דיכטר, שהיה ראש השב"כ ובילה מעל שלושה עשורים במערכת הביטחון. אבל זהו, שדיכטר לא יידע לספק את התשובה. ראשית, הוא עוד עלול לגדל עמוד שדרה, כפי שגידל גלנט, ולנסות לפעול למען ביטחון ישראל, גם אם זה על חשבון ביטחון משפחת נתניהו. שנית, הוא לא יו"ר מזכירות הליכוד, כמו כ"ץ, שיוכל להעביר את כל קיצורי הפז"ם הנדרשים לסער וחבורתו ואולי גם השריונים שיידרשו לכמה מהם בקמפיין הבא.
זאב אלקין, למשל, התעקש על תיק בכיר. מה זה תיק בכיר? זה תיק עם ג'ובים. אם יקבל אחד כזה, יוכל לשרוד את הפריימריז הבאים. אם לא, יזדקק לשריון. כדי להעביר את כל זה בליכוד, צריך את שני הכ"צים: ישראל וחיים. הראשון הופך לשר הביטחון. צ'ק. השני הוא חבר ותיק של גדעון סער ולאחרונה התפייס גם עם כ"ץ. צ'ק. ומה עם המדינה? המדינה תסתדר. מה עם המילואימניקים? הם יקטרו ויבואו. מה עם הסדירניקים? הם יקטרו ויילחמו.
הדיקטטורה כבר כאן
אני חושב הרבה על גדעון סער בעת האחרונה. קוראי הטור הזה מכירים את הערכתי העמוקה לאורך שנים לאיש שכמעט אף פעם לא הפר את מילתו, לא ויתר על אמונותיו והאידיאולוגיה שלו, ולא נרתע מפני השררה או כוחות האופל, תוך שהוא משלם מחירים כבדים על כך. אני שואל את עצמי מה עובר עליו. מה הוא באמת חושב. איך הוא מוכר לעצמו את מה שהוא עושה למדינה.
הרי דעתו על נתניהו ומשפחתו רעה בהרבה מדעתי. הוא גם ספג על גופו את כל מה שיש למכונת הרעל להציע, לאורך שנים, בחבילת פלטינום מהודרת. הוא מכיר מקרוב את הסכנה הברורה והמיידית שמהווה נתניהו לביטחונה של ישראל ולעתידה. הוא מכיר את "הגברת", הוא מכיר את "הילד". אם הוא היה מספר את מה שהוא יודע, עדותה המטלטלת של הדס קליין בשני פרקי "המקור" בשבוע שעבר הייתה נראית כמו חנה'לה ושמלת השבת.
בשני הקמפיינים האחרונים הודיע סער קטגורית הודעה פשוטה: "מי שרוצה את נתניהו, שלא יצביע עבורי". והנה, הוא זה שהציל את נתניהו, הוא זה שמאפשר את קומבינת המשתמטים הבאה, והוא עושה את זה בעיצומה של מלחמת קיום. בסקר של ערוץ 12 שפורסם השבוע, במקרה של הצטרפותו של נפתלי בנט למפה הפוליטית, זוכה סער בתמיכתם של 0.3% מהציבור. נדמה לי שמדובר במשפחתו הגרעינית, אבל כידוע גם זה לא נכון.
אני שואל את עצמי מה אומרים לעצמם חברי הכנסת מהליכוד, והקואליציה, שעוד נותרה בהם בושה. שעוד מבליח בתוכם ניצוץ קלוש של מצפון. הרי הם רואים מה קורה. הם מבינים מה קורה. מה הם יספרו לנכדיהם? אותם השרים שתופסים את הראש בכל פעם שדודי אמסלם
מתפרץ בישיבת הממשלה בצרור עסיסי של גידופים לעברם של כל בישי הגדא שלא באים לו טוב בעיניים.
כל אלה שמביטים על מהלכיו הכלכליים של שר האוצר ושואלים את עצמם לאן האיש הזה חושב שהוא מוליך את כלכלת ישראל. כל אלה שיודעים כמה מוחות בורחים ברגעים האלה מהארץ. כמה רופאים, פרופסורים, מהנדסים, מובילי צמיחה בהייטק, בתעשייה, במדע, בכל הענפים שהקנו לנו את היתרון המכריע שיש לנו על אויבינו, מחפשים כעת את דרכם החוצה כי לא זו המדינה היהודית שהוקמה כאן ב־1948. יהודי אפשר להיות בכל מקום בעולם. דמוקרט, ליברל, שוחר קדמה, תרבות וחופש, אפשר להיות רק בדמוקרטיה.
אז מה הם אומרים לעצמם? אני מעריך שהם לא אומרים לעצמם דבר. הם מביטים בבבואתם המשתקפת אליהם במראה, בשעת הגילוח או הצחצוח בבוקר, וממלאים פיהם מים.
כי הדיקטטורה כבר כאן. ישראל כ"ץ הוא אדם ראוי. פוליטיקאי מיומן. עתיר ניסיון פוליטי. אני מתפלל שייכנס לנעליו של יואב גלנט בשלום, אבל אני לא מאמין שיעז להביע דעה שלא תתיישר עם דעתו של הדיקטטור, שמיושר יותר ויותר עם דעתם של איתמר בן גביר ובצלאל סמוטריץ', שהיא טיפה פחות מטורללת מדעתו של הדיקטטור הקטן הגולה במיאמי.
כ"ץ יהיה שר ביטחון פרוקסי, בשירות הביביזם. הוא יכשיר קומבינת השתמטות וינסה לעבור את הקדנציה בשלום, תוך כדי מלחמה. הלוואי שאתבדה. סער כשר חוץ יפגין פעלתנות, אבל אסור לשכוח שתיק החוץ לא כולל את היחסים עם אמריקה, שהם העיקר. כלומר גם תיק החוץ מעוקר מתוכן. יוצא שנתניהו יהיה ראש הממשלה, שר הביטחון ושר החוץ. במקומו, הייתי ממנה את הבן, יאיר נתניהו, לשגריר בוושינגטון. הרי גם ככה אנחנו מממנים שם את חייו ומאבטחיו. הוא גם יסתדר מצוין עם טראמפ. למה לא, בעצם? אם זה היה אפשרי, אני מניח שנתניהו היה פשוט נוטל אליו את תיקי החוץ והביטחון. אבל בגלל כתב האישום, הוא לא יכול. אז שיהיה ככה.
העיקר שלפיתתו את המדינה הולכת ומתהדקת, הולכת ומכבידה, ככל שנשימותיה של המדינה הולכות ומקלישות, הולכות ונעשות שטחיות.
ואנחנו, אסור לנו להיקלע לייאוש. הדכדוך הוא האויב המרכזי של מי שנלחמים על חייהם ועתידם. המצב לא רע עד כדי כך. בג"ץ עוד כאן, היועמ"שית גם. יש במדינה הזו כמות עצומה של אנשים מדהימים. הם נמצאים בכל המגזרים. אין בשום מקום בעולם אנשים כאלה. הם, כלומר אנחנו, לא מתכוונים לוותר על המדינה הזו. גם כשזה נראה קשה. בתרחיש הגרוע ביותר, הבחירות יהיו בתחילת 2026. ממשלות לא ממלאות את ימיהן, בטח לא ממשלה שמקצרת את ימי מדינתה. נתניהו לא ינצח בבחירות הבאות. כל מה שצריך לעשות, זה למזער את נזקיו עד אז.
קבלו את מלך השמש
אם זה היה אפשרי, נתניהו היה מפטר יחד עם גלנט גם את הרמטכ"ל רב־אלוף הרצי הלוי, את ראש השב"כ רונן בר, ועוד כמה. הם יודעים את זה. כרגע, נתניהו מפחד מתגובת הציבור. הפחד הכי גדול שלו הוא יציאה לנבצרות. השב"כ מנהל כרגע חקירה פלילית הקשורה בלשכתו ומעורב בחקירה נוספת. חקירה שלישית נפתחה נגד ראש המל"ל צחי הנגבי. בנוסף לנבצרותו הכללית של נתניהו, זה גם ניגוד עניינים. אבל לא לעולם חוסן. עוד גיהוק מוצלח כאן או שם, וההיבריס יתגבר גם על ניגוד העניינים הזה.
אסור לתת לזה לקרות. אלה המעוזים האחרונים של השפיות, של הדמוקרטיה הישראלית הנלחמת על חייה. לא יהיה מצב שבו ראש ממשלה יבצע מסע טיהורים סטליניסטי נגד כל שומרי הסף וכל ראשי המערכת בגין אחריותם ל־שבעה באוקטובר, בעוד הוא עצמו לא רק שאינו מכיר באחריותו או מתפטר, או לפחות מכריז על תאריך בחירות, אלא להפך: הוא מתהדר בכך שהציל את עם ישראל, הושיע את הציונות ובקרוב יכריז על עצמו כ"מלך השמש" (לואי ה־14, המדינה זה אני).
ואני הקטן, נזכר במנחם בגין. התנדבתי במטה הבחירות של הליכוד בקמפיין המהפך בשנת 19שבעהשבעה, וגם בקמפיינים הבאים אחר כך. בגין לא היה מנהיג מושלם. היו בו לא מעט חסרונות ונזקפים לחובתו גם לא מעט כישלונות. אבל הוא היה בן אדם, והוא אהב את המדינה הזו הרבה יותר מאשר את עצמו.
הוא נפל בקסמו של אריאל שרון ויצא למלחמת לבנון הראשונה שהפכה לאסון מתגלגל. כל חייל שנהרג פצע את נפשו. מזכירו הצבאי, עזריאל נבו, הפציר בו פעם: "מנחם, אני לא רוצה לעדכן אותך על חיילים הרוגים באמצע הלילה, אפשר לחכות לבוקר". בגין סירב: "בכל פעם שייפול אחד מחיילינו, אתה תעדכן אותי, בלי קשר לשעה".
ההרוגים האלה הצטברו על נפשו של בגין, אחד אחרי השני. הוא שקע בדיכאון. הוא לקח את זה עמוק פנימה. הביביסטים טוענים היום ש"שברתם את בגין" ומתפארים שאת ביבי אי אפשר לשבור. מדובר, כמובן, בהבלים. אף אחד לא שבר את בגין. היינו אז בעידן הפרינט והערוץ היחיד בטלוויזיה. לא היו רשתות חברתיות. הייתה משמרת מחאה בת שלושה אנשים שישבה מאות מטרים מביתו של בגין בירושלים עם שלט ובו מספר ההרוגים. מה ששבר אותו היה ההרוגים עצמם. עד שכרע תחתיו והתפטר.
את נתניהו שום דבר לא ישבור. המדינה זה הוא. ההרוגים זה לא הוא. הקורבן האמיתי של שבעה באוקטובר, ניחשתם נכון, זה הוא. מדובר במזימה של השמאל, המחאה, ג'ורג' סורוס והבעל של שקמה ברסלר להפילו.
שבי גטניו ב"העין השביעית" ניתח את כל נאומיו והצהרותיו של נתניהו בעברית, מאז שבעה באוקטובר. מתברר שאת מספר החטופים הכללי הוא לא הזכיר אף פעם. את מספר ההרוגים הכללי, רק פעמיים. מה לו ולכל זה? שיואב גלנט, הרצי הלוי ורונן בר יתעסקו במספרים. אגב, בנאומיו באנגלית הוא דווקא מציין את כל המספרים, כי שם, מול הקהל שאינו ישראלי, לא דורשים ממנו לקבל אחריות. זה האיש. זו מורשתו. זו מנהיגותו. בכל תולדותיה של ישראל המודרנית לא קם בה מנהיג מהסוג הזה. משימת דורנו היא לשרוד אותו.