הנה דל"פ: מחירי הסופגניות לא גבוהים. כלומר, הן יקרות בדיוק כמו שכל דבר אחר במדינה יקר: מכוניות, דירות, בגדים, מוצרי חשמל, שמן זית וטונה. סופגנייה איכותית תעלה השנה בערך 20 שקלים. כן, זה הרבה, אך זו לא סופגניית סופרמרקט עם ריבה ואבקת סוכר, אלא כזו העשויה מחומרי גלם איכותיים והיא פרי יצירה של קונדיטור. והיא עדיין זולה, למשל, מפרוסת עוגה במסעדה שעולה לפחות 35 שקלים.
ניב גלבוע הציע לעשות חרם צרכנים. “לא אוכלים! אין סופגניות! גמרנו!", הוא צרח עליהן באולפן, כאילו הן אשמות במחיר. ככה לא מתנהג אדם שאוהב אוכל.
אלה שנים לא טובות למסעדות. הן חוטפות הרבה מכות, המלחמה, הקורונה וניב גלבוע. הוא כמעט היחיד שעדיין חושב ששפים ומלצרים הם יעד לגיטימי לחיצי ביקורת קטלניים. מדי יום מסעדות ידועות ומוצלחות נסגרות. יוקר המחיה ומצב הרוח הלאומי אינם מאפשר לרבים מאיתנו ליהנות מסביצ'ה, פסטות איטלקיות טריות או סטייק משויש. אולם גלבוע ממשיך בשלו. הוא הפך את עצמו לשם נרדף למבקר מסעדות נרגן. הוא עושה את זה בעיקר ברשתות, בעמודי יו־טיוב ובסרטונים שהוא מפיץ.
הוא גס רוח ומתנהג כמו דיווה קנטרנית שרק מחכה שישרתו אותה. “כמה זמן אני עוד צריך לחכות, ולמה? פוקאצ'ה, מה כבר ביקשתי?", הוא רוטן למצלמה. עם כל מה שקורה במדינה, למי אכפת כמה זמן אתה מחכה למנה במסעדה?
“שמעתי שיש מקסיקנית באיזה חוררר במזרח תל אביב", הוא מגלגל על הלשון את האות ר', “מי ידע שיש מזרח תל אביב בכללל. מה את מציעה לי לשתות?! תשאלי מה אני רוצה לאכולללל!!!", הוא מדגיש את הל' משל היה מירי פסקל בפרסומת פרודית לקורנפלקס.
גלבוע גוער במלצרים בפניהם ומאחורי גבם, כאילו היו משרתיו. ההערות שלו מרושעות. גם כשהוא אוהב מקום, הוא שונא אותו. נראה שיש שני דברים שיש לו בעיה איתם: אוכל ואנשים. מוזר שהוא בחר להתעסק דווקא בשני הדברים האלה. בעבר, בפודקאסט שבו התארח אמר שהוא לא מביא ילדים לעולם, כי גם את העולם הוא שונא. הוא לא יכול וכנראה גם לא רוצה להסתיר את מבט הגועל שיש לו על הפנים מהכל. מפלבל בעיניו, מנופף בידיו. מעקם את האף. אחד המראות הטלוויזיונים הדוחים הוא לראות את גלבוע אוכל.
בזמנו ביקר בלחם חביתה, ישב על שולחן עץ באזור התעשייה בנתניה, וטרף בביסי ענק בגט עם חביתה, פער את הפה, כשריריות הרוק שלו נמתחות וזרזיף שקשוקה נתלה על שולי פיו. תוך כדי כך הוא לחשש אמירות ביקורתיות למצלמה. הוא גס, חסר קלאס.
גלבוע משדר מדי ערב בערוץ החדש i24. לאחרונה הועלה סרטון שבו גלבוע נראה מכה בסופגניות בפטיש. כחלק מהקמפיין נגד מחירי הסופגניות המאמירים, הוא מעך ושיטח באינטנסיביות ובנחישות סופגניות ללא הרף כשהוא קורא לנו, הצרכנים, להפסיק לקנות. “די. מספיק", הוא צועק. חובט. מרביץ בטנטרום בלתי נשלט. חתיכות סופגניות עפות לכל עבר. “חרם. לא אוכלים סופגניות השנה".
האורחים באולפן הוכו בתדהמה. נעו בחוסר נוחות. ואז הוא צעק גם על האורח “תסביר לי אתה, למה עם ישראל לא יכול לעשות מרד צרכנים כמו בני אדם?". עקרונית הוא צודק, ישראלים הם צרכנים פראיירים. אבל לקנות סופגניות ולהטיח אותן באולפן, כדי לשכנע אחרים לא לקנות? לא זו הדרך.
גלבוע רואה בעצמו שליח ציבור שמנסה למקסם את התמורה שנקבל עבור ההשקעה. האמוציות המעושות שלו מושקעות במעשה הלא נכון, השחתת מאכלים וביזוי אנשים.
השף ארז קומרובסקי כתב עליו לאחרונה שהוא “חבית רפש ומשפריץ רוע ודברי שטנה קולינריים לכל עבר", אחרי שזה טען שבמנת השווארמה שקיבל לא היה מספיק בשר. כל מה שהוא רוצה, זה יותר.
קומרובסקי השתתף בעבר ב"משחקי השף", שמשודרת בימים אלו ברשת. ממול, בקשת, הסתיימה השבוע עונת “נבחרת החלומות" של "מאסטר שף". סוד ההצלחה של תוכניות הריאליטי קולינריה הוא ביכולת שלהן לנתח בעדינות וברגישות את הישראליות דרך שני צירים, אוכל וסיפורים של אנשים. עדינות, רגישות, אהבה לאוכל ולאנשים - אלה הפרודוקטים שאין במנה הזאת שנקראת “ניב גלבוע", שמתאפיינת במרירות, חמיצות, אנטגוניזם ואגרסיביות. כבר שנים אנחנו מנסים להחזיר אותה, אך היא ממשיכה להופיע.