נעים מאוד. אני ליאור. עיתונאי, יותר נכון פובליציסט, פלוס. פלוס עוד כמה דברים שאני עושה לפרנסתי ברדיו ובטלוויזיה. יש לי שני ילדים. יש לי רכב בליסינג תפעולי. אין לי דירה. יש לי הווה אבל אין לי עתיד.
אני גר בעיר שקטפה את התואר ״העיר היקרה בעולם״ לפני שלוש שנים וכעת היא העיר השלישית היקרה בעולם. יש לי מסגרת של 35 אלף שקל בכרטיס האשראי, אבל תמיד איכשהו בסוף החודש אני נתקל באיזו קופאית בסופר שאומרת לי ש"הכרטיס לא עבר", ואז אני נאלץ להיחפז אל הכספומט הקרוב ולהביא מזומן. אני מרוויח שכר חודשי שהוא גבוה יותר מהשכר הממוצע במשק, אפילו ממש יותר גבוה, אבל כבר שנים רבות אני שואל את עצמי את אותה השאלה: “איך בן אדם מגיע למצב שהוא רוכש לעצמו דירה? איך זה קורה?".
יש לי חברים בני גילי מתחום התקשורת שמדפדפים מדי יום במדורי ברנז'ה לראות אם פוטרו, מדי פעם אני שומע מהם שהם חולמים “להיות שם" אך תמיד בסוף הם נשארים כאן. יש לי חברים שעוסקים בחקלאות וקמים כל בוקר עם ההרגשה שהעסק קורס עליהם. יש לי חברים פרילנסרים עם תיק במס הכנסה ובלי פנסיה, ויש לי חברים שכירים בחברות ענק שמקבלים בחגים תלושים בסכום ממוצע של 400 שקל, כולם בערך בגילי ולכולם המילה “עתיד" נשמעת כמו קללה.
עברתי בחיי את כל סוגי ההתיישבויות: עד גיל 12 הייתי קיבוצניק (קיבוץ דביר), אחר כך הייתי מושבניק (מושב אביגדור), עכשיו אני עירוני (תל אביב), כך שאני יכול להגיד שדגמתי בחיי קומוניזם קיבוצי, סוציאליזם כפרי וקפיטליזם אורבני. ראיתי בחיי את הטלוויזיה הופכת למסחרית, את האינטרנט נולד, את מייקל ג'קסון עושה הליכת ירח, את רבין נרצח, את אביב גפן צועק ״אנחנו דור מזוין״ ואת הדור המזוין הופך לדור האס־אם־אס והוואטסאפ.
בגיל 18, כשהגעתי לצבא, חויבתי לפתוח חשבון בנק. רק אחר כך אמרו לי שהבנקים דפקו אותי ואותך בעמלות שהופכות למיליארדים ומחולקות לבעלי המניות בדיבידנדים כל רבעון ושבעלי הבנקים האלו די מנהלים את העולם. ואז הגעתי למקום עבודה מסודר וחויבתי לבחור גוף שיטפל לי בכספי הפנסיה. רק אחר כך אמרו לי שבאמצעות כספי הפנסיה שלי ושלך טייקוני המשק לוקחים הלוואות וממנפים את ההון שלהם. אשליות רבות התנפצו בפניי, דברים רבים שהאמנתי בהם התאדו, חוסר הביטחון ותחושת העתיד הלא ברור עשו ממני אדם קצת מריר.
כשאני פורס את חיי לעובדות ונתונים, מתגלה לי ללא ספק שאני תוצר מובהק של שנות ה־80, בן דור ה־Y ששורד את חייו בסגנון SR בשחרור מושהה: יש לי כמה חלומות קטנים שאני מאמין שהגשמתי, יש לי הרבה חלומות שוויתרתי עליהם, יש לי מספר חלומות שאני עדיין מוכן להיאבק עליהם, ויש לי יותר מדי חלומות שאני בכלל לא מעז לחלום, חלום הדירה שייך לקטגוריית החלומות שאני בכלל לא מעז לחלום. ולאחרונה גם חלום הכניסה לסופר והיציאה ממנו בלי נזק של מאות ואלפי שקלים, נכנס לקטגוריה הזאת.
תחושת החרדה והדכדוך של בני דורי - שהחיים מביסים אותם, שלא משנה מה, פשוט לא מצליחים להגיע למצב שבו הם יכולים לסמן וי על המשימות הבסיסיות: השגת עצמאות כלכלית, הקמת משפחה, רכישת בית - מכבידה עליהם. נפגעי הדור שלי לרוב עדיין תלויים כלכלית בהוריהם בצורה זו או אחרת.
החרדה הכלכלית הפכה למחלה. יש לי מכרים רבים שסובלים מהמחלה, והם באים בכל הקונסטלציות: רווקים או נשואים, עם ילדים או בלי ילדים, שכירים או עצמאיים - כולם מדברים על אותה תחושת מחנק בחייהם. המחלה בכל מקום, מציצה מכל פינה, בני גילי בכל הארץ הולכים בראש שפוף ומחביאים אימפוטנציה כלכלית וייאוש נפשי שמהלכים עליהם אימים.
אני הולך לסופר ונדהם כל פעם מהמחיר בקופה. בזמן שכמות המוצרים קטנה, המחיר הולך וגדל. אני מניח שבאיזושהי צורה, באיזשהו אופן, אפשר לומר שאני אדם שבאופן כזה או אחר, בקנה מידה מסוים, נחשב למי ש״הצליח בחייו״. אבל זה לא עוזר לי בפועל. אני יושב בבית ורואה חדשות עם קריין שמדווח לי שמחירי החלב והלחם והדלק עולים שוב. אבל לא רק זה. לאחרונה אפילו מחיר החניה בתל אביב לתושבי המקום עלה ב־%25. כעת על הפרק נמצא תקציב 2025, שמביא איתו בשורות עגומות. המע״מ יעלה ב־1%, מדרגות המס יוקפאו, גם שכר המינימום יוקפא, דמי הביטוח הלאומי יעלו ועוד שלל גזירות שאפשר לסכם אותן בהפסד של 7,000 שקל למשפחה ממוצעת. ככה לפחות אומרים, או יותר נכון צועקים, בכותרות העיתונים.
כמובן שהתקציב הוא שיקוף של הנעשה והמתרחש. מלחמה היא עסק יקר. כל יום לחימה עלותו 500 מיליון שקל. זה המחיר בשקלים. את המחיר הנפשי של כל יום לחימה אי אפשר לאמוד. בין שהמלחמה מוצדקת ובין שלא (במקרה הזה מוצדקת), את העו״ש שלי בבנק זה לא מעניין. לעו״ש אין רגשות, יש לו רק מספרים וחוקים מתמטיים ברורים. מה שאתה מוציא מתקזז עם מה שאתה מכניס, וזה לא מעניין את העו״ש אם ההכנסות שלך ירדו בעקבות המלחמה או לא.
באמת שאין לי רצונות יותר מדי גדולים. אין לי רצון לטפח אוסף שעוני יוקרה, לשייט בכבישי ישראל ברכבי יוקרה או לנפוש מדי שנה באתר סקי יוקרתי באלפים, אני גם יכול להסתדר בלי בגדי מעצבים איטלקים. בכלל, אני לא מת על איטלקים. אני אוהב את האוכל שלהם אבל פחות אותם.
אני מוכן להסתפק בהרגשה שלא כל רגע הכל יכול להתמוטט עליי. אני בסך הכל לא רוצה להרגיש חנוק כל הזמן, רוצה קצת אוויר ותחושה שיש לי סיכוי לחיות בעולם הזה בצורה הגיונית ושיש לי קצת, אפילו ממש קצת, עתיד.