השבוע שודרו בתוכנית "המקור" בערוץ 13 שני פרקים שהבטיחו לחשוף את סודותיו של איתמר בן גביר. הקדימונים הרעשניים הבטיחו תחקיר. לידי רביב דרוקר, כמו גם לידיו של כתב הפלילים של "הארץ" ג'וש בריינר, הגיעו קבצים המכילים תכתובות והקלטות וואטסאפ של השר לביטחון לאומי וחבורת מקורביו המייעצים לו בנושאי תקשורת ואסטרטגיה פוליטית.
תכף אגיע לבן גביר, אבל עוד לפני כן אני מבקש לעסוק בזילות המושג "תחקיר". ויקיפדיה בעברית מגדירה "תחקיר" כ"בדיקה הנעשית על ידי עיתונאי לשם חשיפת מידע שאינו ידוע לציבור". הגדרה רזה מאוד. רוב הציבור אינו יודע אם בשבוע הבא יירד גשם, אבל עיתונאי המתקשר לחזאי ומקבל ממנו תחזית לשבוע הבא אינו עורך "תחקיר".
ההגדרה בוויקיפדיה באנגלית מעמיקה יותר ואומרת: "סוגת עיתונות שבה העיתונאים חוקרים לעומק נושא מסוים שיש בו עניין, למשל פשעים חמורים, אי־צדק גזעני, שחיתות פוליטית או עוולות תאגידיות. עיתונות חוקרת עשויה להשקיע חודשים או שנים בחקירה והכנת הדוח". הגדרה זו, המחייבת במידה רבה יותר את מי שמתיימר לספק תחקיר, מדגימה אולי את אחד ההבדלים בין תקשורת ההמונים שאנו צורכים בארץ, לבין מה שמוצע בעולם.
אילנה דיין, שחשפה ב"עובדה" את המסמך שהוכן באוגדת עזה כשנה לפני המלחמה בידי נגדת המודיעין ו' – לא הסתפקה בהבאת מה שהותר לה לפרסם מהמסמך אלא תחקרה לעומק את תפוצתו, השפעותיו על מקבליו, ומה היו עשויות להיות ההשלכות להתייחסות שונה. זה היה תחקיר. ממנו למדנו את עומק "הקונספציה" הממאירה שפשתה בצמרת צה"ל ואפשרה את אסון 7 באוקטובר. חשיפת מסמך, גם אם זה הישג עיתונאי - איננה בגדר "תחקיר". גם שיבוץ הערות של קצין משטרה בדימוס למובאות שונות מהשיחות הללו לא הפך את הפרקים ששידר דרוקר לתחקיר.
אבל בעצם למה זה צריך להיות אכפת לי, או למי מהצופים? אולי רק בהיבט אחד. מסגור הקבצים הללו כ"תחקיר" מקנה לחומר ממד עומק שלא היה בו, אולי כדי לפצות על מיעוט "הסודות" שנתגלו בו.
ההבטחות לחשיפות מרעישות העלו אומנם את שיעורי הצפייה בתוכנית, וגם ריצתו הבהולה של בן גביר לבית המשפט כדי למנוע את השידור העלתה את הרייטינג שלו. הפרק הראשון זכה ל־11.3%, הישג מצוין לתוכנית זו. אבל כשהשטר לא נפרע, וההבטחות התגלו כחסרות כיסוי – צנח שיעור הצפייה בפרק השני ששודר למחרת ל־9%. בשעת שידור הפרק השני התארח איתמר בן גביר באולפן "הפטריוטים" בערוץ 14. הרייטינג של תוכנית זו היה גבוה יותר.
אבל מכאן – לעיקר. מה הדבר החדש למדנו על בן גביר, כשנחשפנו לחילופי המסרונים בקבוצת התקשורת והאסטרטגיה שלו? בעיקר מה שמאפיין את רוב הפוליטיקאים בארץ ובעולם: הם פועלים, מדברים, מבטיחים ומפעילים מנופים כדי להשיג תמיכה ציבורית, לגרוף "לייקים" ברשתות החברתיות ולזכות לסיקור תקשורתי מחמיא (לפחות בעיני בסיס התמיכה שלהם). זה מגעיל ממש כשמסתבר שמאחורי ההצהרות האידיאולוגיות שלהם מסתתר בעיקר רצון לשאת חן.
עשר שנים ביליתי בכנסת, ומצאתי רק פוליטיקאים מעטים מאוד שזה לא היה הכוח המניע שלהם. אלו היו כמעט תמיד פוליטיקאים שלא הצליחו להגיע לעמדות השפעה, כי חסרו תמיכה ציבורית רחבה או כוח במרכזי המפלגות שלהם. דווקא אלו המתפארים בלא הרף בהישגים (אמיתיים או מדומים), מצליחים לגמד את יריביהם ולנכס את הישגיהם לעצמם וצוברים כוח פוליטי – מצליחים להשפיע. זה מכוער, ציני ומגעיל. ולכן רבים השוו את המערכת הזו למפעל נקניק. גם מי שנהנה מהמוצר המוגמר, אינו רוצה לראות איך עושים אותו.
בן גביר נישא לעמדת ההשפעה שלו בזכות התבטאויותיו והבטחותיו: מיגור הפשיעה הערבית, החזרת תחושות הביטחון והכבוד הלאומי ועונש מוות למחבלים. במידה רבה הוא התרחק מבית היוצר הפוליטי שלו, בית מדרשו של הרב מאיר כהנא. אולי לכן נפרדו ממנו גם ד"ר מיכאל בן ארי וגם ברוך מרזל. הם נפסלו מהתמודדות לכנסת, אך הוא הפיק לקחים, וגם כשהשתמש בחלק מהסיסמאות שנגזרו מתורת כהנא – הקפיד לבחור את אלו שיביאו לו תמיכה ציבורית רחבה אך לא יפלילו אותו. כך זכה לכוחו הפוליטי הנוכחי.
רבים ממצביעיו היו אלו שקצו בפרוטקשן, בפשיעה החקלאית, בפשע האלים ברחובות, בפיגועים ובטרור, ולאו דווקא מהימין האידיאולוגי. מתנגדיו נחרדו מעצם העובדה שנבחר לכנסת, התפלצו כשנתניהו צירף אותו לממשלתו וביכו את מות הדמוקרטיה הישראלית כשהתמנה לשר לביטחון הפנים. מתנגדיו אלו מנו בקפידה כל רצח בחברה הערבית, כל פיגוע טרור, והוכיחו בקלות כי הוא נכשל בתפקידו ולא קיים את ההבטחות שפיזר ערב הבחירות.
אבל התופעה שמטריפה באמת את יריביו ושונאיו היא העובדה שבן גביר צובר כוח הולך וגדל בסקרים – חרף כישלונותיו ואף על פי שהוא שותף מלא באחריות למחדל 7 באוקטובר. תוכניתו של דרוקר חשפה איך בן גביר עשה זאת. צה"ל וממשלות ישראל לדורותיהן ניוונו בעשורים האחרונים את כיתות הכוננות ומחלקות ההגנה המרחבית. חולשתן תרמה להצלחת הטבח.
בעצת יועציו מיהר בן גביר לצייד מחדש באלפי כלי נשק את היחידות הללו ולהקים רבות חדשות. מאמץ עצום השקיע בפרסום מעשיו, ולא פחות מזה – לוודא שחס וחלילה בצלאל סמוטריץ' לא יגרוף לייקים בזכות המהלך. דרוקר טען שבן גביר התעלם מכך שהתייצבותו בחזית חימוש כיתות הכוננות תגרום לממשל האמריקאי לעצור מכירת רובי סער 16M לצרכים אלו. הטיעון עלה כבר לפני שנה, אך ציבור תומכיו של בן גביר לא השתכנע. הסקרים מוכיחים. דרוקר גם טען שבן גביר בוחן את פעולותיו מראש בסקרים פרטיים שהוא עורך. נו באמת. לא שמענו מעולם על פוליטיקאי שעושה כך.
בין "הסודות שנחשפו" היה אחד, מהותי בעיניו של דרוקר ואולי גם בעיניה של היועמ"שית: בן גביר התערב לכאורה והפעיל השפעה פסולה כדי שהמשטרה תפזר באלימות את הפגנות המחאה. מעשה אסור. רק שזה התפרסם הרבה לפני פרסום התמלילים, ואינני יודע על שר אחד מקודמיו שלא נהג כך - אם בטיפול בהפגנות ואם בהסטת כוחות משטרה מגזרה לגזרה, מתחום עיסוק אחד לאחר.
מי לדעתכם הורה למשטרת ישראל לפרק באלימות רצחנית 250 מפגיני ימין בפברואר 2006 בעמונה? השר לביטחון הפנים גדעון עזרא ע"ה או – יבדל"א ראש הממשלה אהוד אולמרט? אסור לשר לבט"פ להתערב, אבל כפי שנאמר באופרה של מוצרט: "כך עושות כולן". רובם לא אצו־רצו לספר לחבר'ה. בן גביר פרסם. תכופות לפני שממש עשה.
בתמלילים נחשפו הכיעור, הציניות, האופורטוניזם והפופוליזם. מקיאוולי יכול לקנא בו. אפילו העלייה להר הבית – מקודשת ומהותית בעיניי – הפכה בשיחות הללו למכשיר פוליטי, מניפולציה על בנימין נתניהו. ממש כך נהג אריאל שרון באוקטובר 2000, אבל אחרי שהתהפך פוליטית ועקר התנחלויות ויצא מעזה בהתנתקות – התקשורת השמאלנית סלחה לו על הכל. אתרגה אותו.
ואף שבן גביר נתגלה כפופוליסט – נדמה לי שלא יזכה לעולם לחיבוק תקשורתי. אולי כי הוא משתמש בהר הבית ובמאבק בטרור הערבי כמנוף ציני – אבל הוא באמת מחויב אידיאולוגית לכל אלו. אולי זה מה שמגביר את השנאה כלפיו ואת הפחד ממנו.