שלום לך, גברת שרה נתניהו אשת ראש הממשלה. אני פונה אלייך כי אני חושב שאת הבן אדם היחיד בישראל שיכול להשפיע על ראש הממשלה, בעלך בנימין נתניהו, ולשנות את גישתו לעניין החשוב ביותר כיום לרוב תושבי ישראל: עסקת שחרור החטופים.

כאמא לשני בנים דמייני לעצמך ששני בנייך חטופים בעזה. חולים, רעבים, צמאים, בקושי יש להם אוויר לנשום, מוכים, מעונים, מושפלים, זרוקים במנהרה אפלה אי שם מתחת לפני האדמה.

גברת נתניהו, החורף החל. החזאים דיווחו השבוע על גשמים עזים ועל שיטפונות ברצועת עזה. חשבי על התינוק, על הצעירות והצעירים, על המבוגרות והקשישים, כחושים מתת־תזונה, רועדים מקור, חושבים ביום ובלילה על בני משפחותיהם, על בנות זוגם ועל בני זוגם. בסיוטי הלילה הם זועקים: “אמא, אבא, הצילו".

דמייני, גברת נתניהו, את יאיר לבוש בלויי סחבות, שוכב על שמיכה מצחינה, רועד מקור, שוקל 41 קילו, פניו מלאים פצעי קור. דמייני את אבנר שירד 25 קילו, מתחנן לחצי פיתה, מייבב שייתנו לו כדור נגד כאבי הראש שמוציאים אותו מדעתו. דמייני, גברת נתניהו, שילדייך נמצאים שם, בגיהינום, וזועקים אלייך שתעשי הכל, אבל הכל, כדי שיוכלו לחזור הביתה.

גבירתי, זה לא סוד שאת שולטת בבית ברחוב עזה, בווילה בקיסריה ובשאר בתי הפאר העומדים לרשותכם. אם את תחליטי שיש לבצע את עסקת החטופים, על כל הכרוך בכך, את תצליחי לנטרל את איתמר בן גביר ואת בצלאל סמוטריץ', שהשתלטו על בעלך ומעדיפים את המשך המלחמה והקמת יישובים יהודיים ברצועת עזה על פני עסקת החטופים, שתגבה מחיר יקר. החזרתם שווה הכל.

גברת נתניהו, יש לך הכוח. שונאייך - והם לא מעטים - טוענים שיש לך גינונים של קיסרית. מיטב מעצבי האופנה מלבישים אותך, תכשיטייך נרכשים עבורך בחנויות יוקרה, ספרי צמרת ומאפרות מטפלים במראך, את מוקפת שומרי ראש. שרים וח"ככים משחרים לפתחך, גדולי עולם קדים לך קידה ומנשקים את כף ידך.

הרבה אזרחים בממלכה שעליה את ובעלך שולטים, מתעבים אותך. ישנה רק דרך אחת להפוך אותם למעריצייך: קחי יוזמה, תרימי קול צעקה, ואת יודעת לצרוח, ותכריחי את בעלך לעשות עסקה להחזרת החטופים. עכשיו!

בכל יום נוסף, אחרי 412 ימים שהם שם, החטופים המעטים שעוד נותרו בחיים עלולים למות. תחשבי שוב על בנייך האהובים, יאיר ואבנר, זרוקים במנהרות, ואני בטוח שתסתערי על המשימה. אם תצליחי, תירשמי בדפי ההיסטוריה כשרה הקיסרית, המלכה האם.

ביום שני בשעה שש בערב ישב ראש הממשלה על כיסאו באולם מליאת הכנסת אחרי נאום ארוך ומייגע. בנאום שיבח את עצמו על מנהיגותו המפוארת, המזהירה, הזהירה, הנוקשה, הממצה והמובילה כמובן עד לניצחון המוחלט, לחיסול חמאס ושלטונו בעזה, לחיסול חיזבאללה, חיסול האיום הגרעיני האיראני ולהחזרת החטופים.

אני מבחין להפתעתי שמשמאלו, בכיסא הצמוד אליו, יושב בחיוך דבילי בלתי מובן השר לביטחון לאומי איתמר בן גביר. מהצד הימני צמוד אליו שר האוצר בצלאל סמוטריץ', והם מחליפים לחשושים מפה לאוזן, צמוד־צמוד, שחלילה איש לא ישמע. זו השלישייה שמנהלת את מדינת ישראל, ועל פיה יישק דבר. בן גביר ממשיך לחייך חיוך אווילי, אף שהדיון בכנסת הוא בנושא החטופים ואין שום סיבה לחיוכים. תזכורת: נתניהו הצהיר לפני הבחירות שבן גביר לא ישמש כשר בממשלתו.

משפחות החטופים שהגיעו ליציע הכנסת לא זכו לשמוע את סוף דבריו של נתניהו. יו"ר הכנסת אמיר אוחנה הורה להוציא אותם מיציע המוזמנים. חשוב לציין שזה הפך מנהג קבוע, להעיף את בני משפחות החטופים המוחים מאולם המליאה ומחדרי ועדות הכנסת, שלא לדבר על תקיפה מילולית ופיזית שלהם על ידי אזרחים ברברים מוסתים בעת שהם מפגינים למען שחרור יקיריהם.

בזמן כתיבת שורות אלו יושבים ארבעה אזרחים ישראלים במרתפי השב"כ. הם נחקרים על ביצוע פשע נורא שאותו מגדירים פוליטיקאים מכל גוני הקשת הפוליטית כ"ירי פצצות על בית ראש הממשלה". עבירת טרור נוראית שיכולה לשלוח אותם למאסר עולם.

מי שמכיר את הארבעה יודע שהם פטריוטים אוהבי המדינה, לא טרוריסטים ולא נעליים. בחקירת השב"כ הם מנותקים מהעולם. לו היו רואים מה נאמר עליהם ומה נכתב עליהם, הם היו עלולים לחטוף התקף לב. כשקראתי ושמעתי באמצעי התקשורת את ההתייחסות לאירוע, צחקתי. למה צחקתי? תשמעו סיפור: ב־20 במאי 2006 עמדתי על הגבעה המשקיפה על קריית הממשלה בירושלים. לקחתי חלק במאבק של חולי סרטן המעי הגס להכנסת תרופות מצילות ומשפרות חיים לסל התרופות. הציבור היה רדום ולא נזעק בהמוניו להשתתף במאבק. כדי לעשות רעש תקשורתי, הבאתי איתי שלוש רקטות המשמשות ימאים ודייגים בשעת מצוקה. שחררתי אותן לאוויר תוך שאני צועק "Mayday ,Mayday" - קריאת מצוקה שמשדרים בקשר כשמשגרים את הרקטות. הרקטות והקריאה נועדו לזעוק שחיי אדם בסכנה.

אחד השומרים בבוטקה של אנשי הביטחון נבהל ולחץ על כפתור המתריע על אירוע פח"ע והקפיץ את כוחות המשטרה והשב"כ. הרקטות ששוגרו לאוויר התפוגגו אחרי כמה שניות. הן עשו את שלהן. התקשורת חגגה ואני עוכבתי לחקירה במשטרה לבקשת השב"כ.

בניגוד לארבעת העצורים שנמצאים כעת בחקירת השב"כ, במקרה שלי הבין קצין המשטרה האחראי את סיבת המעשה, ושוחררתי כעבור כמה שעות. חזרתי לשבות רעב בגן הוורדים עם חולי סרטן ובני משפחותיהם. למזלי היו אז בשלטון ובמשטרה אנשים נורמליים.

הרקטות ששיגרתי הן אותן רקטות ששיגר מי ששיגר מחולות קיסריה. הן שעשו את המהומה. רקטות פשוטות שניתן לרכוש בחנויות העוסקות במכירת ציוד ימי. זה לא “ירי פצצות", זה לא “ניסיון לרצוח ראש ממשלה", זה לא טרור ולא נעליים. רקטות, או ליתר דיוק נורים כאלו, משוגרות בעשרות במגרשי כדורגל כבר שנים. מדי פעם, כשעצרו משגרי נורים כאלו, הם לא הועברו לחקירה בשב"כ ולא הוגדרו טרוריסטים.

במקביל לשיגור הנורים שביצעתי, עברתי עבירה נוראית נוספת: פרסמתי בתוכניתי המנוחה “זהבי עצבני" ברדיו 103FM את מספרי הטלפון והפקס של הנשיא, ראש הממשלה והשרים וקראתי לציבור לצלצל ללא הרף ולהציף בפקסים בדרישה להוסיף תקציב לסל התרופות למען חולי הסרטן. זה עבד נפלא. הם הוצפו בקריאות ששיתקו את משרדיהם ואת חייהם הפרטיים. בתום המאבק נוספו 350 מיליון שקלים לסל התרופות והצילו חולים רבים ממוות ומסבל נורא. אגב, מומלץ למטה החטופים לפעול כך.

מתוך תקווה שרעיית ראש הממשלה הגברת שרה נתניהו תיענה לבקשתי להיכנס לפעולה מיידית ותלחץ על בעלה ובנה לשנות את המדיניות לגבי החטופים, אני מקדיש לה את שירה של אלונה דניאל “שרה".


שרה יודעת לשחק אותה
אף אחד לא מצליח לספק אותה
היא אומרת: אני רוצה עוד
בשביל כבוד צריך לעבוד. 
היא מחייכת לעומד מולה
וכשהוא מנסה לומר לה עוד מילה
היא אומרת: זוז ותן לעבור
וכשהיא כאן אף אחד לא גיבור.

כל אחד מחוויר מולה
איזו מין אישה גדולה, שרה
אל תאמר לה עוד מילה
היא מטען של חבלה, שרה.

שרה יודעת לשחק אותה
אף אחד לא מצליח לספק אותה
היא קולטת כל אחד ואחד
מסובבת על אצבע אחת.
היא מחייכת לעומד מולה
וכשהוא מנסה לומר לה עוד מילה
היא אומרת: שתוק, אני כאן הבוס
את מקומי אף אחד לא יתפוס