הטור הזה כותב לכם אדם בן 50. כן, כן, בשישי הזה, ברגעים האלה ממש, מלאו לי 50. וואחד גיל. מי היה מאמין שאני כזה זקן. אל תגידו לי “אתה ילד, הכל לפניך, לא נראה בכלל וכו'". אני זקן. קשיש. חושב על פנסיה. אוכל קומפוט. נהנה מסודה. מתלונן על רעש. צועק על ילדים שמשחקים ברחוב בין שתיים לארבע בצהריים. מתקן אנשים שמתבלבלים בין זכר לנקבה. עושה קולות מוזרים בזמן האוכל. קורא כל שלט שאני עובר לידו בקול רם ובהטעמה. נוחר בלי שליטה. בקיצור, זקן.

כמה עוד נשאר לי? כמה שנים יש לי לחיות כשאני במצב סביר? עשר? 20? 25? קשה לקבוע. אבל הבעיה היא לא הזקנה, אלא התחושה שעוד לא הספקתי כלום וכבר נגמר. נדמה לי שירשתי את קו המחשבה הזה מאמא שלי, שעדיין, אפילו לקראת גיל 80, מלאה בשאיפות, חלומות וגם אכזבות.

לדוגמה, אני מפנטז על הצלחה מקצועית חובקת עולם. להגיע לעוד פסגות. שמישהו יגיד מתישהו בטקס רשמי שהאוסקר הולך אליי ואז אני ארביץ נאום מהסרטים. אשכח כמה אנשים בדרך בתודות ובתום החגיגות אניח את הפסל בבית כמחזיק לדלת, או משהו בסגנון. זה חלום אחד מני רבים.

יש לי רשימה דמיונית של דברים שאני חייב להספיק לפני שאני מזדכה. נגיד, ללמוד עוד שתי שפות לפחות. תמיד רציתי להיות כמו יונית לוי, להפתיע ביכולות וירטואוזיות ולהפיל לסתות בלהטוטי לשון של שפה זרה בשידור חי. להמם את החברים במסעדה סינית ולהזמין מנות במנדרינית שוטפת. מתפשר גם על ספרדית וצרפתית, אולי ערבית. אני יודע שאין סיכוי שזה יקרה, אין לי כוח לשבת לחרוש כמו פעם. באוניברסיטה למדתי ימים ולילות בלי לזוז. מטחנה. היה דרייב ולא היו הפרעות. כיום יש ילדים, משכנתה, טלוויזיה וכאבי גב. בנוסף, נוכחתי לדעת שבגיל מסוים המוח מפסיק לקלוט. לומדים, משננים ושוכחים. נכנס ונעלם.

חלום אחר: להיות רב־אומן באומנות לחימה. לעשות קרבות מקצועיים מול קהל של אלפים. גם זה לא יקרה. תראו את מייק טייסון, בן 58. הקרב שבו השתתף השבוע היה מחזה לא קל לעיכול. אני, כמו שהעולם יודע, לא טייסון. הגב והכתף נתפסים לי פעם־פעמיים בשבוע, ושומעים קנאק חזק כשאני מתכופף להרים מהרצפה צעצוע של אחת הבנות.

עוד פנטזיה: לקנות יאכטה ומטוס פרטי. מה יש? גם לי מגיע להגיד לטייס: “קח אותנו עכשיו לניו יורק". בלי דיבורים, להוריד הוראות כמו אונסיס. להפליג ליוון ולעקוף את כל התורים של הצ'ארטרים. מה עם להיות אשף בבורסה? גם זה ברשימה. לעשות מיליונים בלחיצת כפתור. לשבת עם וורן באפט ומרק צוקרברג ולהגיד: “שמעו, המתכות ירדו חזק בחודש האחרון, הביטקוין עלה. חבל שלא הקשבתם לי". בינתיים אני בקושי קולט מה זה פק"מ פלוס.

אלו הרהורים טיפשיים מעט שבאמת קיימים אצלי במוח ושפעם חשבתי שאשיג. היום אני מבין שאין סיכוי להגיע לכל. לא משנה כמה אעבוד ואשאף, בסוף נשארים עם משהו חלקי בלבד. צריך ללמד את המוח והנפש שזה מה שיש. אולי זו הבגרות - להבין את המגבלות. מגבלות הגיל ובעיקר קוצר הזמן.

פתאום הימים טסים. עפים. בלי להרגיש התינוקות שלי כבר ילדות גדולות, עומדות בפני עצמן ובעלות אופי מובהק. אם לא אתפוס את הרגעים האלה ואהנה מהם, הם יעברו ובסוף אשאר עם רשימה אבל בלי כלום. בלי מימוש ובלי הפקת האושר המינימלי ממה שיכולתי.

ביקשתי לציין את היום הזה בלי חגיגות ובלי אירועים מיוחדים. זה לא אני וזו גם לא התקופה. מספיק לי לשבת עם המשפחה שלי, אולי במסעדה, להסתכל בעיניים של הבנות שלי ולהבין שלהיות בן 50 זה בסדר גמור ואפילו לא רע בכלל, אם מבינים ומכבדים את ההישגים שהגעת אליהם. גם אם וורן באפט לא באזור.